סתם איזה יום אחד.
הלכתי לקנות מעיל,  קניתי מעיל שחור וארוך ויפה.
עשיתי כמה סידורים וחזרתי הבייתה.
הוצאתי את המעיל מהעטיפה שלו, החלפתי בגדים והחלטתי מאיזו סיבה
מטופשת לשים את החולצה הישנה והשחורה שלבשתי בתוך העטיפה
המסוגננת שהייתה של המעיל החדש.
חולף לו זמן מה.
אני יושבת על המיטה.. מהרהרת בעניינים הקבועים, איזה ספר זרוק
לידי, ועוד כמה דברים.
ואז הטלפון מצלצל, כמה מילים, ואז אני מנתקת.
העיניים שלי חלולות והמבט קפוא.
הוא מת. יותר מזה, הוא התאבד.
ואין מה להגיד. כי אני לא יודעת. רק שטויות יוצאות לי מהפה.
ולחשוב זאת יכלה להיות אני , לפני שנה בערך, שהייתי במצב בדיוק
כמוהו, אני מניחה.
אבל הוא לא חשב על כל הדברים שאני חשבתי, כמו על מה שהוא ישאיר
מאחוריו, את הריק, את הכאב, אבל אני יודעת שברגעים של דיכאון
לא אכפת לך מכל אלו, בזמן הקצר הזה שאתה הכי עצבני בעולם ולא
רואה כלום מלבד הלהב החד והנוצץ של הסכין הזאת, או הרגשת החנק
ה"מתוקה" והכאב של השניה לפני המוות הגדול.
אז אני גם לא יכולה להאשים אותו.
אני רוצה לדעת מה הוא חשב, אפילו לא הכרתי אותו מספיק כדי לדעת
מה באמת היו הבעיות שלו.
הוא היה ילד יפה. הוא היה ילד.
אבל מספיק שהיו לו את הבעיות הקטנות שלו, או הגדולות, בשביל
שהדבר היחיד שיספק אותו יהיה למות.
ואני לא בוכה. אני רק לא מאמינה.
אני לא יודעת אם זה בגלל העובדה שאני לא מעכלת את זה, או שאני
מעכלת את זה יותר מידי טוב.
זה מעט חולני העובדה שכמעט כל אחד מאיתנו חושב על זה מתישהו,
אבל רק ה"אמיצים" בינינו - אנחנו נקראים ככה בשלב של הדיכאון
וההתכנסות בתוכנו, או ה"טיפשים" - שקוראים לנו האחרים, או שאנו
מרגישים כלפי עצמנו לאחר שיצאנו בהדרגה משלבי הדיכאון, עושים
צעד קדימה ובאמת מתאבדים.

הזמן חולף ואני כותבת את זה, אולי אני מנסה להבין אותו ואת
עצמי ככה, אני לא יודעת.
אני מניחה לרגע את העט ומביטה, קצת בשוק, מסביבי.
נזכרת באירוניה שבדיוק אתמול חשבתי שלא ראיתי אותו הרבה זמן.
ועל העובדה שכשחלפו לי מחשבות מרוקנות מדיעה ושכל כשסיפרו לי,
ממש לפני רגעים ספורים, חשבתי שאין לי חולצה שחורה בשביל
השבעה.
ואז אני רואה מונחת לידי בשקית, כמו חדשה, את החולצה השחורה
הקרועה שלי שתמיד תזכיר לי את התקופה שגם אני הייתי כל כך
אמיצה,
כמו שבדיוק הזמנתי אותה מהקטלוג.