קרני השמש חודרות מבעד לחלון המוגף, מפזרות חומן לכל עבר, צילו
של עץ נושן על קיר חדרך, רוח פרצים קלה חודרת פנימה, ואתה מרים
את כוס המרגריטה, לוגם בהנאה, וממשיך לכתוב.
ורדיוהד ברקע, תום יורק מעולם לא נשמע מתאים כל כך.
באווירה קסומה שכזו מבלה את סופי השבוע המעטים שעוד נותרו, בין
ימי לימודים מבוזבזים, וחצאי שבוע מוברזים.
אך רק בסופי השבוע, בשעת בין ערביים בשבת קייצית, רק אז מוצא
אתה את הזמן הזה, נוגה (בבית  עם בריכה), כאוב (בבית עם
בריכה), עייף מן החיים (בבית עם בריכה ומשרתת), ובעיקר,
מאוכזב.
פורש את משנתך הפסימית מחייך הקצרים על פני שירים וסיפורים
עצובים, ואתה כל כך מגניב.
ככה זה כשאתה מתבגר, מותר לך הכל, גם אם אתה לא יודע, ועוד לא
גדלת בשביל שתבין, מותר לך הכל.

ושוב סופשבוע, רוח קייצית קרירה נדירה מאין כמותה, שכאילו לפי
הזמנה הגיעה בדיוק ברגע בו התיישבת מול המחשב, הגפת את החלון,
בדיוק בזוית שבה ייראה צלו העדין של העץ על הקיר, ענפיו נעים
עם הרוח, רדיוהד כבר ברצועה הרביעית, שרים על עצי פלסטיק
מזוייפים, ואתה מתקרב אל כוס המרגריטה שמונחת לה נוטפת ליד
המחשב הדולק.
עוד סיפור קצר על אדם מיוסר יוצא לדרכו במרחבי הוורד, שוב פעם
אתה נהיה עמוק לכמה שעות, שוב פעם אתה מוכשר רק לכמה רגעים,
לפחות עד שיחשיך והצל ייעלם.

היום רדיוהד התבגרו, הם כבר שרים על ילדם הראשון, וכל מיני
תופעות שמגיעות עם ההתבגרות, כל מיני מחלות, שיכחה, ודברים
כאלה.
גם אתה התבגרת, כבר לא לומד בבית ספר, כבר לא מבריז מכלום, כבר
לא בצבא, פשוט כלום.
שגרת חיים מושלמת (?) שתמיד חלמת עלייה, ושוב משהו חסר.
לקום כל יום אחרי הצהריים, רק בשביל  לראות את  השמש שוקעת
בזמן ארוחת הבוקר, ומבית הספר כבר לא צריך להבריז, ולעבודה אף
פעם לא היית צריך להגיע, וכל לילה אתה מתיישב ליד המחשב, עם
הנוכחי של רדיוהד, מהמרגריטה כבר נמאס, אז עברת לבריזר,
והאווירה כבר לא כל כך קסומה.
אבל אתה נוגה מתמיד, כל יום אתה עצוב, כל האהבות והאכזבות
שמעולם לא חווית תופסות עכשיו מקום על הזיכרון של המחשב, וכשזה
הופך לשיגרה, זה מעיק יותר מהחיים.
אפילו אתה כבר חושב שזה מעורר רחמים, כמו שסבא היה אומר פעם,
"יש גיל לכל דבר" , ואתה בטח שעברת אותו.
כותב על התבגרות, על הזדקנות, ושוב על שיכחה, אבל אתה תמיד
יודע ותמיד תזכור, שזה כבר לא עובד.
ואתה ממשיך.