עוד יום עבר,
אני שוכב במיטה,
מהרהר, מה עשיתי היום?
האם היום הצדקתי את קיומי?
ומה אחרים עשו היום?
האם היום הזה הצדיק את קיומו?

מחשבות רבות מתרוצצות בראש,
יום ארוך זה היה, וקשה,
הזמן לא זז, בקושי מתקדם,
ונדמה כאילו היום הזה נמתח על פני
שנים רבות, עולמות נוצרו ונהרסו
ואילו היום הזה ממאן להסתיים,
מייגע בהתמשכות כואבת.

כל כך הרבה קרה היום,
רוע לב, אכזבות, מוות בכל מקום,
עוד חלום של ילד תמים ירד היום לטימיון,
עוד אב התאבד היום, משאיר אחריו ילד יתום,
עוד עתיד התנפץ היום, נשבר לרסיסים קטנים,
עוד תקווה נמוגה לה בחושך הגדול,
משאירה אחריה שובל של ריקניות,
והרצון נגמר היום, הרצון של הילד הקטן לחיות,
הרצון שלו להמשיך לנסות,
הרצון לפקוח את העיניים מחר בבוקר ולפתוח את החלון,
כי בשבילו השמש כבר לא נעימה ומחממת,
היא צורבת בלי חמלה.

היום הזה לא הצדיק את קיומו, לא,
והילד לא יקום מחר בתקווה שהמחר יצדיק את קיומו,
כי ליבו של הילד הקטן הפסיק לפעום בלילה,
כשנשמתו לא הצדיקה יותר את קיומה.