הוגש כעבודה בקורס "מבוא לשירה", בעבודה אני מנתח שני שירים של
דליה רביקוביץ', "גאווה" ו"הבטחה לעתיד", תוך כדי סיפור רקע
משעשע

ביום חמישי האחרון ישבתי בפאב המיועד בדרך כלל לאנשים כמוני,
שרוצים לטבוע בתוך כוס טקילה (אבל מוכנים לוותר על התענוג
שמישהו יקפיץ אותם), ולחזות בנערות שרוקדות בבגדי עור
מינימליים על במות מוארות בערפל צבעוני. בעודי מרוקן את ההקפצה
השלישית, התחלתי מאבד את הסבלנות, כי ההופעה של הרקדניות עוד
לא החלה (ואני כבר הכנתי מראש שטרות ישנים של 20 ש"ח). לפתע
עלה על הבמה בעל הפאב, רומני חלקלק, שיערו מוצף בשמן, והודיע
בחגיגיות, כי "כפי שהבטחנו, החל מהשבוע, ימי חמישי בערב הם
ערבי שירה למשוררים צעירים" קול מחיאות הכפיים הרמות הבליע
בתוכו את נפץ כוסי שנשמטה לה ארצה לשמע הדברים הללו. ניסיתי
לקום ולהשליך את עצמי משם לכל הרוחות, אבל משום מה לא היה
בכוחי לעשות כן, וללא שהות נוספת כבו האורות, וזרקור האיר
בחורה צעירה על במה, אוחזת פיסת נייר. ברקע נשמע הרומני, קורא
לנו למחוא כפייים ל"משוררת כשרונית ביותר (אם כי קצת מדכאת),
דליה... רביקוביץ'".
שקט בקהל, נשימותיה של רביקוביץ' הוגברו מבעד למיקרופון.
ובסומק גובר היא הקריאה את שירה:

"גאוה" / דליה רביקוביץ'

אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,
ולא מחמת זקנה.
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחם ובקור,
שנים כה רבות,
כמעט נוצר רושם של שלווה.
אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.
מעין גאוה.
שנים רבות עוברות עליהם בציפיה.
מי שעתיד לשבר אותם
עדיין לא בא.
ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,
ודומה, הם ללא תנועה.
עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים
יבוא וילך.
ופתאום האבן פצועה.
אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.
ומה גם אנשים.

עשר דקות אחרי כן, האורות דלקו, הפאב המה כרגיל, והבמה הייתה
ריקה מאדם. דומה היה שהחיים חזרו למסלולם אצל כל אחד מיושבי
המקום, אבל אני - עודני במקום אחר. פעמיים מלצרית שאלה אם הכל
בסדר, ונכנעה נוכח שתיקתי.

באותו הזמן רוחי הייתה בים. ריחפה מעל האזוב והאצות, ניסתה
לאתר את אותו כלב ים.
לא יכולתי לצאת מהשיר, הוא הכאיב לי השיר הזה. באותו רגע ידעתי
שיש לי חשבון פתוח עם הגב' רביקוביץ', ועלי ליישבו בטרם אצא את
המקום הלילה. אני צריך לדעת בדיוק, מאיפה הגיע השיר הזה ומה
הוא אומר, בעצם. פתחתי את תיק הג'יימס בונד שלי, והוצאתי חשבון
בנק ישן ומרופט. מעברו השני התחלתי לרשום...

נסיבות הדיבור- נשברה אשה. והיא ידעה במשך שנים שהיא תישבר,
הבקיעים שבה (החוויות הקשות) העידו על כך. היא לא יכלה לחשוף
אותם על מנת לרפאם, כיוון שגאוותה לא אפשרה זאת. היא ציפתה משך
שנים לשבר העתיד לבוא, ולבסוף הוא הגיע באופן מפתיע, כתוצאה
מארוע מקרי, חסר חשיבות שבא והלך. מועד הדיבור אינו ברור: הוא
יכול להיות מייד אחרי השבירה, והוא יכול להיות שנים אחרי כן,
במבט מפוכח ומלא ניסיון.

מרחק הדובר מהשיר-  הדוברת אינה מדברת על עצמה, כביכול, היא
מדברת על "סלעים". אולם זה די ברור שנעשה כאן שימוש במבע
משולב. זה נראה ברור נוכח נימת הבטחון של הדוברת ("...אני
אומרת לך", "אמרתי לך..."), נוכח התיאור המפורט של התהליך אותו
היא מציגה, נוכח דימויי ההאנשה של הסלעים ("ולא מחמת זקנה",
"מעין גאוה", "ציפיה"), ובעיקר נוכח המילים האחרונות -"ומה גם
אנשים" - הערת אגב לכאורה, שמקרבת את הדוברת בצעד ענק אל נושא
השיר.

הקול הדובר-
היחסים החברתיים שבשיר: ניתן רק לשער: אשה לגבר, או אשה פגועה
לגבר שפגע בה, או אשה בעלת ניסיון לגבר חסר ניסיון, וכו'.
הנימה: זוהי נימה של אשה מלאת ניסיון, שידעה הרבה כאב ומשברים
בחייה, המביעה תחושה של השלמה מהולה בעצב. האסון כבר קרה, הסדק
נבקע, וכעת היא חופשייה לספר בעצב על מה שקרה.
הטון: למראית עין, ניכרת הסטטיות בשיר. הדוברת מדברת במבט
לאחור על משהו שכבר קרה והותיר את חותמו בתוכה, לכן לכאורה היא
משתמשת בנימה שהתעצבה נוכח האירועים ונשארת סטטית לאורך כל
השיר. גם מבחינה טופוגראפית, הטורים בנויים בצורה שמזכירה קצת
גלים על חוף הים (שורה ארוכה, ואחת-שתים קצרות).
אולם, אם ניכנס לעומקו של השיר, נזהה כאן תהליך דינמי, שמתחיל
בקביעת עובדה מפתיעה לגבי סלעים, ומסתיים כאילו בדרך אגב,
באנשים.
העובדה "המפתיעה" לגבי שבירותם של הסלעים מקבלת משמעות אנושית
כבר בטור השני, "ולא מחמת זקנה". אם היא באמת הייתה מדברת על
סלעים, לא היה צורך בתוספת זו. היא מתארת גורם נוסף בתהליך -
"הבקיעים". הסלעים שוכבים שנים רבות על גבם, ללא תנועה וכך
מסתירים את הבקיעים - "מעין גאוה". הביטויים "שלוה" וגאוה",
שוב מציבים מול עינינו דמות אנושית, שבמשך שנים רבות שומרת על
ארשת שלווה, כדי לכסות על "הבקיעים", הפצעים או החוויות הקשות
שחוותה, וזאת מתוך גאוה. כאילו שזה יותר אצילי לכסות את הפצעים
בשריון (כדי שאיש לא יראה) מאשר לחשוף אותם לאויר על מנת
שיגלידו.  בשלב הבא הדוברת מוסיפה את הציפייה לשבר העתידי, מה
שמעלה תמיהות רבות: מדוע שמישהו יצפה לרגע השבירה שלו? אולי
הציפייה איננה מיוחסת לרגע השבירה, אלא לחיים שאחרי כן, שיהיו
יותר משוחררים? הרי לאדם שבור כבר אין מה להפסיד, ולכן אין לו
ממה לפחד.
"ואז, האזוב משגשג... ודומה הם ללא תנועה". החיים הומים סביב
לסלעים, מה שצריך לשגשג - "משגשג", ומה שראוי שיגורש - "נגרש",
ומה שאמור ללוות בתנועתו באופן בלתי פוסק, עושה כן - "מגיח
וחוזר". האדם בתוך כל אלה, חי את חייו כרגיל, לכאורה, אלא
שתנועת הסלעים (שלא אמורה להיות) קיימת, אך באופן סמוי: מה שנע
אלו הבקיעים הנסתרים שבסלע, ההולכים ומתרחבים... "עד שיבוא כלב
ים... יבוא וילך"... עד שיקרה ארוע חסר חשיבות, אפילו בצורה
חיובית (כלב ים קטן לא מסמל שום דבר שלילי בעיני), אולי גבר
מזדמן, שיהיה הקש האחרון, "ופתאום"  (סימן מובהק לדינמיות) -
"האבן פצועה", השבר קרה.
בטור הבא אנו עדים לפער מסוים בין מה שהיא אמרה בהתחלה ("אפילו
סלעים נשברים"), לבין מה שהיא אומרת שהיא אמרה ("אמרתי לך,
כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה"). את עניין ההפתעה היא אומרת
כאן בפעם הראשונה בשיר, אך היא מוסיפה "אמרתי לך", כאילו שזה
נאמר כבר בעבר. אולי יש בזה כדי להגביר את נימת הניסיון האישי
שמתוכו יוצאת הדוברת.
שורת המחץ - "ומה גם אנשים", נראית כמעט מיותרת, כי ברור גם
בלעדיה שהדוברת מדברת על עצמה ולא על סלעים. אלא שהמשפט הזה
מהווה קפיצה גדולה בתהליך, שבה הדוברת מקרבת את עצמה באופן
ניכר אל נושא השיר. גם המלה "אנשים" מתאימה למבע משולב, אך
הדוברת נמנית על הקטגוריה של "אנשים", ואילו "סלעים" זה מעולם
הטבע הדומם (אפילו לא החי), שאליו לא משתייכת הדוברת. נדמה
כאילו השורה האחרונה נאמרת בלחישה, בכאב רב. ישנה הרגשה שאילו
השיר היה ממשיך, היא הייתה מדברת על עצמה בסופו של דבר, אבל
זהו תהליך כואב מדי.

חצי ליטר בירה, קערת צ'יפס ושלושה גליונות של חשבון בנק ישן
הייתי צריך בשביל לערוך ניתוח זה ובשביל לסגור חשבון עם
רביקוביץ' הזאת, ובסוף התהליך חשתי די מרוצה מעצמי. במהלך
הכתיבה שלי, עלו לבמה משוררים צעירים בלתי מוכרים נוספים, נתן
זך אחד, ואיזו ויסלבה משהו, אבל לא הקשבתי להם. ניסיתי לחשב
כמה כסף אני צריך להשאיר על השולחן לפני שאגרור את עצמי הביתה,
אלא ששוב עלה הרומני והכריז: "אז מי המשורר הנבחר של הערב?
בידי התוצאות! המשורר הנבחר יזכה בבירה חינם למשך חודש, ויעלה
לבמה להקריא שיר נוסף... והזוכה היא... דליה רביקוביץ'!"  לא
ידעתי אם לצחוק או לבכות. הקהל הריע בהתלהבות עדרית, שעה שדליה
עלתה לבמה אוחזת פיסת נייר מרופתת נוספת. רגע לפני שהתחילה
בהקראה, נעצה בי מבט חודרני, ומילמלה מבעד למיקרופון "השיר הזה
הוא בשבילך, בחור..."

הבטחה לעתיד / דליה רביקוביץ'

אדם כשהוא רעב
או לא בטוח
הוא יעשה פשרות,
הוא יעשה דברים
שלא חלם עליהם בחייו.

לפתע יש לו גב עקום,
ומה קרה לו לגבו
שנתעקם?
אבדן הגאוה.
וחיוכו קפוא
ושתי ידיו מטונפות
או כך נדמה לו
ממגעם של חפצים לחים
שאין לו מפניהם מנוס.

ואין לו שום בררה
או כך נדמה לו,
והוא יבליג שנים רבות
עד להפליא

ורק ירשום את קורותיו
בפנים
שנה אחר שנה.

משכתי את תפריט הנייר מתחת למאפרה, ומצידו הלבן התחלתי (שוב)
לרשום.

נסיבות הדיבור- כיוון שהיחסים החברתיים הם לגמרי מחוץ לטקסט,
משמע אין מוען ונמען מלבד המשוררת והקורא, ניתן לייחס את
נסיבות הדיבור כמעט לכל מצב. במקרה שאני קורא את השיר מיד אחרי
שקראתי את "גאוה", אני לא יכול שלא לייחס קשר הדוק בין נסיבות
הדיבור של שני השירים. שתי אפשרויות לקשר בין שיר זה לשיר
"גאוה":
1. על פי הכותרת - נבואה. מה שקורה בשיר גאוה הוא מה ששיר זה
"מבטיח". רישום הקורות בפנים, מקביל להסתרת הבקיעים שבסלע.
2. על פי התחושה - הסבר שלאחר מעשה. נראה כי "הבטחה לעתיד"
מפרט את הנסיבות שגורמות לאדם לרשום את קורותיו בפנים (או
להסתיר את הבקיעים), ובכך עונה על השאלה "מדוע הסלע מסתיר את
הבקיעים עד שהוא נשבר?"

מרחק הדובר מהשיר - כמו ב"גאוה", ישנו שימוש במבע משולב.
הנושא הוא "אדם", אדם כלשהו. בניגוד להטיית הנושא אל סלעים או
אל מישהו ספציפי, נושא כללי מכיל בתוכו את המשוררת עצמה, וכך
גם יותר "נוח" להסיק שהמשוררת מדברת על עצמה.  

הקול הדובר -
יחסים חברתיים-  אין מוען ונמען בתוך טקסט, אך ישנו סיפור על
"אדם" ועל ההתמודדות שלו בחיים.
הנימה - השיר עמוס במילים המבטאות אומללות (רעב, חוסר בטחון,
פשרות, גב עקום, אבדן הגאוה, חיוך קפוא, ידיים מטונפות, חפצים
לחים, אין מנוס, שום ברירה, יבליג, ירשום קורותיו בפנים), אבל
הוא כתוב בנימה של הסבר, ברוגע, כאילו שמתואר כאן שלב
בהתפתחותו של בעל חיים כלשהו במסגרת תכנית טבע מלומדת.
הטון - השיר מבטא נימה של הסבר לאומללותו של האדם לאורך כל
הדרך באופן די סטטי. אלא שדווקא הכותרת מכניסה לשיר מידה של
דינמיקה, שכן "הבטחה לעתיד", זה נשמע כמו משהו אופטימי, ואילו
השיר עצמו לא מבטא שום דבר אופטימי. גם המבנה מכניס מידה של
דינמיקה, כשאף בית לא דומה לרעהו מבחינת מספר הטורים.

התהליך העובר על הדמות-
זה מתחיל בחסך בצרכים פיסיים ראשוניים, מזון ובטחון. האדם נאלץ
לעשות דברים שלא חלם עליהם - אולי לעבוד קשה מדי, או להתעסק
בלכלוך, שיכול להיות גם פיסי וגם מטאפורי. "לכלוך הידים" יכול
לסמל עיסוק בדברים משפילים או בדברים שמנוגדים למערכת הערכים
של האדם (למשל אדם הנאלץ לגנוב למחייתו). הוא כבר לא הולך זקוף
(זקוף וגאה), כי איבד את גאוותו. לפי השקפת עולמו, ידיו כבר
מטונפות (יכול להיות שבעיניים אחרות זה לא יראה כך), ואין לו
ברירה אלא להבליג יותר מדי זמן, ולהדחיק את כל מה שקורה לו.

תהליך זה נראה כמו התהליך שעובר על הסלע מהשיר "גאוה". בשני
המקרים מדובר על תהליך של שנים רבות. בשני המקרים מדובר על
הדחקה כלשהי של חוויות קשות. בשיר הראשון זה מגיע לידי שבירה
של ממש, ואילו השיר השני מתמקד רק בתהליך ההדחקה. השונה כאן,
הוא השימוש במוטיב הגאוה. בשיר הראשון, הסתרת הבקיעים מכונה
"מעין גאוה". ובשיר הזה, אדם מגיע למצב של "הסתרת בקיעים",
לאחר שאיבד את גאוותו.

הרמתי את ראשי מהנייר. לידי התיישב בעל הפאב, הרומני החלקלק
מדי. הוא אמר לי שעדיין יש לי חשבון לא סגור, ושאל מתי אני
מתכוון לנקות אותו. אמרתי לו שאשלם כל אגורה שאני חייב, אם רק
יעזור לי לסכם את ההשוואה בין שני השירים של דליה רביקוביץ'.
"זה פיס אוף קייק", הוא אמר. ואז המשיך, במבטא כבד:

לפנינו שני שירים שהקשרם הוא הדחקה, או "רישום קורות האדם
בפנים". הם מעוררים תחושה כללית דומה מבחינת הנימה וההזדהות
(שלי) עם התוכן. נראה כי נסיבות דיבור דומות הביאו לכתיבת שני
השירים ושבשני המקרים המשוררת "הרחיקה" את עצמה מנושא השיר ע"י
שימוש במבע משולב, רק שבשני המקרים זה היה ברור שהיא מדברת על
עצמה. בשני השירים חזר מוטיב הגאוה, אלא שבשיר הראשון, נשמרה
הגאוה, ובשיר השני - אבדה. אם ננסה למצוא קשר בין השירים, השיר
השני יכול להיות נבואה למה שקורה בשיר הראשון, ויכול, להפך,
להיות הסבר למה שקרה בשיר הראשון.

הרומני חייך בגאוה, והסביר נוכח מבטי התמוה: "לפני שנכנסתי
לעסקי הפאבים, למדתי מבוא לשירה בסמינר הקיבוצים".  "יפה יפה",
השבתי, "אז לא סתם דליה רביקוביץ' זכתה בתחרות שירה. השירים
שלה באמת דיברו אליך..."  הרומני גיחך. "בטח שלא סתם היא זכתה.
היא היחידה מהמשתתפים שלא שותה אלכוהול. אין כמו לתת לאחת כזאת
בירה חינם למשך חודש..."

שלוש בבוקר, המלצריות כבר הרימו את כל הכסאות וטיטאו את שברי
הכוסות שהצלחתי להפיל שוב ושוב. בחוסר ברירה התנודדתי לעבר
הדלת, עיני אדומות וראשי סחרחר. הגעתי בקושי לתחנת אוטובוס
שמחוץ לפאב, וחיכיתי שתעבור איזה מונית. כלל לא שמתי לב, שאני
לא היחידי שמחכה בתחנה. יד נוקשה טפחה על כתפי. מאחורי עמדה לה
דליה רביקוביץ'. "אני חושבת ששתית קצת יותר מדי", אמרה במבט
חמור. "את יודעת איך זה..." מילמלתי, "אחרת אני אצטרך להתמודד
עם כל מיני חפצים לחים,  לעקם את הגב שלי, לפתח בקיעים..." היא
חייכה. "אני לא שותה אלכוהול. אולי אתה רוצה את התלוש שזכיתי
בו?" -"את רצינית? את לא משתמשת פה באיזה מבע משולב או משהו?"
מרוב שמחה הצלחתי לנגוח בעמוד של התחנה, ונפלתי מיד, חסר הכרה.
דליה התכופפה לעברי ושאלה בשקט: "אתה רוצה וניל?" אחר צרחה לכל
הרחוב "שמישהו יתן לו וניל!!!"

"תן לה וניל" - השאלה מהשיר "פורטריט" של רביקוביץ'