כמו עציץ מוזנח מסכן,
לא מושקה, לא מטופל,
בלי אור שמש, בלי רוח בכלל
מנסה את עצמי לתקן.

כי אני קצת מקולקל,
עייף, מיוזע ומדובלל,
לא רוצה להיות פה בכלל
"אין לך ברירה, ובלי 'אבל'".

ומצב הרוח לא משתנה, אולי רק למראית עין,
אבל תחושת שעמום ובזבוז מקננת
בי עדיין.
זה לא שאני לחוץ בית כל כך,
זה חוסר חברה, חברה, שותף ואח.
והחלטתי לצאת מהבית
לרדת לגינה
לכתוב כמה שורות
עם בעייה לא קטנה, כי היום סגרו לי
דלת מכונית על היד
האגודל כואב לי, ובפלסטר הוא מרופד.

יושב על הספסל, כותב כמו מפגר,
כמו ילד בן 10, כמו זר או גר...
לחוץ על החרוזים, בלעדיהם זה לא זה
אין מה לעשות, אני כזה.
שירה בלי חרוזים זו לא שירה,
זה אולי פורקן רגעי, שורה אחר שורה,
ויש לי כדור בתיק, שמחכה רק לי,
שיינעץ בכוח בראשי או ברגלי,
לא זה לא כדור שינה, ולא קליע.
זה כדורגל קשה מדי שאיתו אני אבקיע.
כי בכל זאת עדיף להיות אופטימי,
לשחק שחמט וקלפים וכדורגל
ולשתות בירה, ולפצח גרעינים,
ולדפוק איזה פלאפל בקניון הקרוב,

ולשכוח מהחרוזים ומהדרישות והציפיות,
ולנסות לנוח ולנקות את הראש,
כי הברירה האחרת היא לקפל
את הראש, להצמיח עלים ולהכות שורשים,
לפהק באריכות ומדי פעם
להפליץ.
הברירה האחרת היא להפוך לעציץ.