אני הולכת לי במסדרון צר ואפל. למרות שהתקרה לא ממש גבוהה, אני
לא יכולה לראות אותה. המסדרון ארוך וכולו חשוך. אני לא רואה
כלום. הדבר היחידי שאני יכולה להבין ולדעת שנמצא במסדרון, הוא
אני. אני ממשיכה ללכת ופתאום נופלת. אני מרגישה את הדם מתחיל
לרדת לי מהרגליים. אני מנסה להתכופף כדי להרגיש את הרצפה,כדי
לנסות למצוא עוד רמז קטן לאיפה אני נמצאת אך לא מצליחה לגעת.
אני לא עומדת על כלום. אני מנסה לגעת ברצפה ומרגישה כאילו היא
מנסה לברוח לי מבין הידיים. אני כל כך רוצה להגיע כבר לסוף
המסדרון, להגיע למקום בו יש אור, אבל אני כלואה בפנים, בלי שום
סימן שיראה לי את הדרך הביתה. אני ממשיכה ללכת. הפצע ברגל
ממשיך לדמם אבל אפילו את הכאב אני כבר לא מרגישה. פתאום משהו
מגיע ופוגע לי בראש. זה היה משהו רך, כמו מן סוג של כדור ספוג
שהיינו משחקים כשהיינו קטנים בבית הספר. אני מנסה להתעלם,
מחזיקה את ראשי בשתי כפות ידי, מנסה להמשיך להגיע לסוף
המסדרון. אף פעם לא ראיתי מסדרון כזה ארוך. אני מנסה למצוא את
הקירות מבין שני צדדי אך כשאני מנסה לגעת בהם, אני מרגישה רק
סורגים. אני מתחילה לרוץ, ולצעוק, אך אין קול ואין עונה. אני
צועקת לעצמי, ומנסה למצוא מישהו שיבוא ויוציא אותי מבית הכלא
הזה, אך אף אחד לא בא. מה קורה פה? איפה החיים? האם אין פה שום
טיפת אור בחושך הנורא הזה? האם החיים שלי נגמרו פתאום ככה? האם
אני צריכה לוותר ולהפסיק לחפש אחרי המקום האמיתי שלי?
התיישבתי. רציתי פשוט לעוף. רציתי לעמוד. ללכת. לצעוק. רציתי
לא להרגיש כלום אפילו למשך כמה שניות, כדי לדעת מה אני עושה
עכשיו. איך אני ממשיכה. אך פתאום נדלק האור. ניצלתי? או שאולי
לא? הלוואי שידעתי...