את כבר שבועיים איתי, את כבר נוגעת לי במשהו עמוק, ובכל זאת
אני עייף.
את לא מבינה את הדרכים שלי. את לא רוצה שאני יהיה כל כך
מסוגנן, "תן לי את הגרעין שלך". ואת מסתכלת לי בעיניים ואת לא
רואה אותי.
לך יש אלהים בתוך הראש ומעל המיטה בספרי תנ"ך, יש לו שמות, הוא
נגיש, ובכל דבר שקורה לך יש סימנים. אני מנסה להסביר לך את
הדרכים שלי, אני רוצה שתחווי איתי את הצעדים שלי, הקטנים
המהוססים, את מה שקורה לי שאני הולך קילומטרים רבים, ורואה את
אותו המקום שיצאתי ממנו, ורק לפעמים אני מבחין שהגוונים קצת
שונים. ואיך כל לימוד קטן עושה לי טוב להרבה זמן ואיך למרות
זאת יש תקופות שלמות שאני לא מרגיש כלום.
אני חיפשתי אותך, תמיד אותך, את הביטחון שלך ואת הכנות הבלתי
מתפשרת, גם כשהיא דופקת לי את הלב, ואת הזיונים שלך, ואת היופי
שלך. ועכשיו את פה ועדיין אין לי אלהים ועדיין קשה לי לראות את
הגרעין שלי ועדיין אני לבד. שאלת אותי אם אני איש עצוב, ובלי
לחשוב הרבה עניתי שלא, אני איש שמח, תסתכלי עליי אני שמח. וטוב
לי איתך, טוב לי לכסות אותך בגופי, טוב לי לאהוב אותך. רק שאני
קצת משתגע.