במקומשהו בו מעולם לא לא טיילתי, שופע מעבר
לכל נסיון, לעינייך ישנה שתיקתן:
בתנועתך הרפה ביותר יש אשר סוגר עלי,
אשר איני יכול לגעת בו משום שכה קרוב הוא

מבטך הקלוש ביותר, בקלות מסיר סגר
אף כי קמצתי עצמי כאצבעות,
את פתחתני תמיד כעלי כותרת כאביב הפורמת
(בנגיעה מיומנת, מסתורית) את שושנה הראשון

או אם שאיפתך לסגרני, אני
וחיי נוגף ביופי רב, פתאום,
כשם שלב הפרח הזה הוזה
את השלג בשלווה, בכל מקום שוקע;
אין דבר מובחן בעולם הזה המשתווה
לכוח רכותך העז: שמרקמו
מאלץ אותי עם צבעי מדינותיו,
מביא מוות ונצח, עם כל נשימה.

(אינני יודע מהו בך אשר כך סוגר
ופותח; רק דבר מה בי מבין
קול עינייך עמוק יותר מכל  השושנים)
לאף אחד, אף לא לגשם, אין ידיים קטנות כל כך


הטקסט המקורי:
somewhere i have never travelled, gladly beyond
E. E. Cummings

somewhere i have never travelled, gladly beyond
any experience,your eyes have their silence:
in your most frail gesture are things which enclose me,
or which i cannot touch because they are too near

your slightest look will easily unclose me
though i have closed myself as fingers,
you open always petal by petal myself as Spring opens
(touching skilfully,mysteriously)her first rose

or if your wish be to close me, i and
my life will shut very beautifully ,suddenly,
as when the heart of this flower imagines
the snow carefully everywhere descending;
nothing which we are to perceive in this world equals
the power of your intense fragility:whose texture
compels me with the color of its countries,
rendering death and forever with each breathing

(i do not know what it is about you that closes
and opens;only something in me understands
the voice of your eyes is deeper than all roses)
nobody,not even the rain,has such small hands