אני יניב ואני מכור, אנחנו אוהבים אותך יניב. אני מאיה ואני
מכורה. אנחנו אוהבים אותך מאיה... כך שעות אני יושב כל שבוע
ושומע סיפורי התמכרות. על ילדים שזה כל מה שהיה להם בחיים ועל
ילדי שמנת שזה היה מבחירה. איך נפלנו וההורים לא שמרו עלינו.
איך החברה לא שמרה עלינו והמדינה הפקירה אותנו. סיפורי שנאה על
איש אחד שנהיה מיליונר על חשבוננו. על מעבדות סודיות שגרמו לנו
להיות תלויים במנה היומית.

אני מתבייש לומר לכם באיזה גיל התחלתי. בהתחלה הייתי לוקח את
זה רק אחרי האוכל. אחר -כך עם האוכל והיו תקופות שהייתי לוקח
את זה במקום האוכל. במקום כריך בבית ספר ובמקום לוף בצבא. זה
עשה לי כל כך טוב, הרגיע אותי, גרם לי להיות בפוקוס. אין מה
לעשות, אני אוהב את זה.

עד לא מזמן חשבתי שאני יכול לשלוט בזה. אמרתי לכולם שבחוץ אני
תמיד לוקח תחליפים ומה שאני עושה בבית שלי זה העסק שלי אבל
היום אני כבר יודע שאני לעולם לא אוכל להפסיק. מכור מכור מכור.
עבד לכל החיים. הטעם מלווה אותי כל היום ואני אוהב את זה.

אמא שלי תמיד הזכירה לי את הדוקטור שסיפר על ניסוי שהראה איך
זה מכלה כל דבר שזה נוגע בו ואני אמרתי לה שזה בגללה. חברה שלי
הייתה מחביאה לי את זה עד שהיא קלטה שאני רק אצא ואשיג לי חדש.
הייתה אומרת לי: "תראה את הבטן שלך, את השיניים שלך, מה זה
עושה לך, אתה זקוק לה יותר מלי" ואני בלבי ידעתי שהיא צודקת
אבל לא היה איכפת לי. עדיין לא איכפת לי. אני הולך למפגשים
האלה אבל יודע שלא אוכל להפסיק. כן היום אני כבר מכיר בעובדה.
אני יניב ואני קולוליסט.