הייתי בטוח שברחתי מהכלא,
רציתי להאמין שאני לא מאלה,
אלה שלא יודעים שהם כפותים,
כפותים באזיקים בלתי נראים,
רודפים אחרי זנבות של אנשים אחרים.

אני מתפלל שיהיה לי מזל,
אני בוכה, אבל אומר לעצמי, חבל,
תפסיק לנסות להיות מיוחד,
אתה לא מספר אחד,
אתה רק עוד מספר אחד.

מה שיש לי זה לתת פחמים,
אתה כבר נתת וקיבלת יהלומים,
אני רוצה להגיע לקומה עשירית,
ראיתי אותך נכנס דרך הדלת האחורית.

עני זה אני, ואתה, זה עתה,
יושב רגל על רגל ונותן הרצאה,
על הצלחה קלה, מציאות שקופה,
אני יושב ומהנהן לפי קצב הקנאה.

הי, סליחה, אני מכיר אותך?
אתה אומר לי בסוג של מבוכה,
זהו שלא, אבל אתה זה אני,
לפני שסיפרו לי, שאני חי חיים שלא שלי.