האכזבה שלי ואני חברות ילדות. האמת שהיא דיי מעיקה עליי אבל
היא מאלה שאי אפשר להיפטר מהם, קרצייה.
הכרנו בגן חובה, אחרי שהמקובלים העיפו אותי מהארגז חול, ומאז
היא לא עזבה אותי.
אני מרגישה שהיא תמיד מופיעה שמחה ומאושרת אחרי שמשהו אצלי
נהרס. ככה זה תמיד.
לפני שבוע, אחרי הרבה זמן (יחסית) שלא שמעתי ממנה, היא התקשרה
והודיעה שהיא קופצת. ידעתי שהיא תבוא, ככה זה תמיד.
החיים שלי לא יכולים להיות יותר מסריחים והאכזבה שלי קופצת
לקפה וסיגרייה.
עברה חצי שעה והיא הגיעה, מחייכת.
חצי שעה אחר כך, אחרי השיחות נימוסין והשאלות הבנאליות מצאתי
את עצמי באמצע דיון סוער ומעמיק על החיים שלי.
ודוקא לה התחלתי לספר עליו, ואיך שאהבתי אותו ואיך שהוא פתאום
הלך לי... ועל החרא בעבודה והבעיות עם השכר דירה ועם החשבון
גז. על הכל.
פשוט נשברתי.דוקא מולה- מול הקרצייה.
האכזבה שלי חיבקה אותי ואמרה שהיא ידעה שזה מה שיקרה, שהיום אי
אפשר לסמוך על אף אחד ושאסור להיקשר לאף אחד כמו שנקשרתי
לאידיוט ההוא. זה עושה רק רע.
פתאום הבנתי כמה היא צודקת וכמה אני אוהבת אותה ואיך היא תמיד
באה שרע לי ומכניסה הכל לפרופורציה. ואז גם נזכרתי שאפילו בגן
חובה היא הייתה כזאת ואחרי שהעיפו אותי מהארגז חול היא פשוט
הוציאה לשון, נתנה לי יד והלכנו לצייר.
האכזבה שלי המשיכה לחבק אותי, עוטפת אותי בחמימות הרגילה שלה
וככה בלי מילים, (אבל עם דמעות) נשארנו. ככה זה תמיד.
אני חושבת שנרדמתי כי שהתעוררתי האכזבה שלי כבר לא הייתה שם
ועל השולחן בסלון נשארה רק חבילת טישו ופתק שאמר:
"הלכתי. אבל נתראה...." |