[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רעשים קלים של פצפוץ העירו אותי משנתי. זו הייתה שעת צהריים
מאוחרת והאוויר בחדר היה חם ומתוק. התיישבתי על קצה המיטה
והאזנתי, מנסה למקם את מקור הרעש. כשהתחדשו הפצפוצים קמתי
מהמיטה והתקדמתי לעברם. הם נשמעו כאילו יוצאים הם מאחורי
הווילון הכתום והארוך שמכסה את החלון. הגעתי עד למרחק של הושטת
יד ועצרתי. הרעשים חדלו. התכופפתי להביט, מסיט את הווילון בידי
הימנית. ממש ליד עדן החלון הנמוך עמד לו מטוס פייפר קטן ולידו
אישון לבוש במעיל עור ומכנסיים בצבע חאקי. הוא נראה כעסוק
בתיקון המנוע ויכולתי לשמוע אותו בקולו הקטן מתחבט בתסכול עם
עצמו, מנסה לפענח את מקור התקלה. "שלום", אמרתי בקול חלוש
ונראה לי שהפתעתי אותו, כי ברגע ששאלתי הוא חדל מדיבורו וקפא
על מקומו. "שלום?", אמרתי שוב, משתדל להשמע קצת יותר ידידותי.
הוא הסתובב אלי והביט בי דרך משקפי האבק הגדולים שכיסו לו את
חצי הפרצוף. "אה הה!" הוא פתח, "כן, נו תראה, זה לא כמו שזה
נראה לך!", הוא אמר בקולו העדין ואני שמחתי לגלות שהוא דובר את
שפתנו. "אני רק עוצר פה לכמה רגעים ואין לי שום כוונות להישאר,
ככה שחששך אינו מוצדק!", הוא אמר לי. הבטתי בו בבלבול. "מה
הכוונה?" שאלתי. הוא הניח את מפתח הברגים המגורז שאחז עד עתה
בידו והצביע לי על הפייפר שלו. "אתה מבין אדוני, המנוע שלו
התקלקל. יש לו איזו בעיה, אתה רואה, איזה קלקול זמני, לא משהוא
רציני, אני מיד מטפל בו וטס לי הלאה." הוא אמר והסתובב חזרה אל
המנוע, מפנה לי את גבו הזעיר ומזמזם לו שיר קטן וחביב. החזרתי
את הווילון למקומו וחזרתי לשבת על המיטה. לא, זה לא יתכן. הרי
אני עדיין ישן! כן, זה חייב להיות חלום, אין בעולם אנשים כאלו
זעירים שטסים בפייפרים. הנה, כדי להוכיח לעצמי את דבר החלום,
אני אסתור לי בפני וכך אתעורר.
סטרתי לעצמי וחשתי בכאב החם מתפשט לי בכל פני. זה כאב. אז אם
כן, אני ער! ואם אני ער, אני כנראה הוזה! הרי אין בעולם אנשים
זעירים כאלו שמטיסים מטוסים ככה אל תוך חדרים של אנשים ישנים.
ואם כך הדבר ואני אכן הוזה, הרי שאוכל לחדול מכך ברגע שארצה!
כן, זה מה שאעשה.
קמתי ממיטתי וניגשתי שוב אל הוילון, כורע על ברכיי ומסיטו
לימיני. והנה הוא עוד שם, מפשפש לו בתוך חופת המנוע ומקלל
קללות מיני קללות מוזרות אל תוך שפמו. "סליחה", שאלתי, מנסה לא
להפריעו יותר מדי, "אבל מי אתה בדיוק ומה אתה עושה לי בבית?",
שאלתיו. "או, אני רק מתקן את המנוע שלי, הפומית של הדלק נסתמה
לי כשטסתי מעל הדשא, זה תמיד קורה לי כשאני לא שם לב לאיכות
הקרקע ואני טס מעל גינה מרוססת בחומר דוחה נמלים", הוא ענה לי
מבלי להסתובב, ממשיך במלאכת התיקון.
"לא, לא לזה התכוונתי" אמרתי לו, "אני שואל מה אתה ומה אתה
עושה פה. האם אתה יציר דמיוני, האם אתה רק איזו פנטזיית קיץ
מוזרה, איזו פאטה מורגנה או חלום בהקיץ?" שאלתי. "פאטה
מורגנה?" הוא ענה לי והסתובב, קולו מביע הפתעה וגיחוך, "אתה
רציני? אתה בכלל יודע מה זה פאטה מורגנה שאתה שואל אם אני אחת
כזו?", הוא המשיך, צועד צעד קטנטן לכיווני ומנגב את זיעתו על
שרוול מעילו. "פאטה מורגנה זה חזיון תעתועים שפוגשים רק
במדבריות הערב החמים, כאשר נותרים ללא מים וללא מזון. זו היא
הקללה הכי נוראית של המדבר! הולכת שולל איומה, בדיה מרושעת!",
הוא אמר לי , מנופף בידו הזעירה בעלת חמש האצבעות המנייטוריות.
"הסולטן שקיף אל מונאר הנבזה עם הקסמים האיומים שלו! רק תתאר
לך כמה אנשים אומללים נפלו קורבן לטיפשותו המיותרת!", הוא
המשיך.
"אז מה אתה למעשה?", שאלתי, מתיישב על הרצפה בישיבה מזרחית.
"איני זוכר ולו דבר אחד על אנשים שכמוך", המשכתי. " מה זאת
אומרת לא זוכר? מה יש פה לזכור? אני הרי ראיתי אותך ואת כל
המשפחה שלך כבר כמה וכמה פעמים!", הוא אמר, מתיישב על כנף
הפייפר ומנגב את ידו במטלית.
" באמת? מתי?", שאלתי. "אוך, זו בדיוק ההתנהגות האנושית
הטיפוסית. אף פעם לא טורחים להשפיל קצת את מבטם, אף פעם לא
מנמיכים את אפם הגבוהה כדי להתבונן במה שחי מתחתיהם. אני הרי
מבריח דרך הגינה שלכם סחורות כבר שנים. אני תמיד עובר כאן
באמצע הצהריים ותמיד אני חולף דרך החלון הזה ועף אל עץ התות
שבגינה."
הסתכלתי בו ותהיתי לעצמי אם נכון הדבר. ואז, משחזר את כל
תמונות הצהריים שלי בחדר הזה, התחלתי אט אט להיזכר בקול זמזום
חלוש שהפריע תמיד את שנתי, קול ששזרתי בחלומותיי כקולו של מנוע
הווספה של יותם חבר שלי. רגע של הארה שמימית פגע בי. פתאום
התחלתי רואה בעיני רוחי את חיי, מהיום הראשון להיוולדי ועד
ליום הזה, ובכל זכרון ילדות מאושר ראיתי גם אותם, את האנשים
הזעירים האלו. בכיתה גימל בשיעור מולדת משחקים עם הגירים של
המורה, בגן חובה בריכוז מרקדים לצלילי הפעמונים שבקעו מהטייפ
של הגננת אביבה ואפילו בצבא, במוצב זרעית, עולים איתי אל
הבט"שית ומתיישבים לי על קצה הקסדה. פתאום הבנתי שאת כל חיי
העברתי בהכחשה אחת גדולה. שכל חיי הדחקתי אותם החוצה ממני,
דאגתי למחוק אותם בשיטתיות, מחליף אותם בכל מיני תירוצים
והסברים הגיוניים שניתנו לי על ידי החברה, ההורים, המורים.
הבנתי שעד היום דיכאתי אותם באכזריות, מדחיק אותם לזווית העין,
עושה אותם כה קטנים וחסרי משמעות עד שנעלמו מהכרתי. האישון
הקטן חזר לעבודתו. "אם יותר לי לשאול איך קוראים לך?", שאלתי
אותו. "אלגר", הוא ענה "אלגר בכושוני. תגיד לי, אולי יש לך פה
איפה שהוא במקרה אבן של זיפו? מת לי המצת של המנוע ואני צריך
פה קצת גצים.", הוא שאל. "כן כן, הנה, אני כבר מביא לך" עניתי
וקמתי מהמיטה, ניגש אל המגירה שלי. הוצאתי את האבנים וניגשתי
אליו בחזרה. הוא חייך אלי כאשר הושטתי לו אותם וביקש שאניח
אותם על הרצפה כי הוא קצת חושש שאפגע בו לא שבכוונה עם האצבע
שלי או יותר גרוע, אף במטוס שלו. הוא הוציא את אחת האבנים,
מחלץ אותה החוצה עם שתי ידיים קטנטנות ושבר חתיכה קטנטנה
שבקושי יכולתי לראות. "מזל שהתעוררת!", הוא אמר לי "בלי העזרה
שלך הייתי נותר פה עוד כמה שעות טובות!", הוא אמר, גחון מעל
למנוע. "ועכשיו תחזיק לי אצבעות, אני מנסה שוב...", הוא אמר,
סוגר את המנוע וניגש אל הפרופלור. הוא הניף את הלהב פעמיים
ובשלישית המנוע ניצת, מפיק קול עדין של זמזום. "הה הה!!", הוא
צעק באושר, קופץ מעלה בשמחה ומחייך אלי ממתחת למשקפי האבק.
"תודה רבה! הייתי נשאר לקפה, אבל אני ממש חייב לטוס, יש לי
משלוח של ביצים בבטן של הפייפר ואסור לי לחכות איתן יותר מדי!
היה שלום ונתראה שוב בשבוע הבא!", הוא נופף לי בידו מתוך תא
הטייס הפתוח ואחז בהגה. הצעיפון הלבן שלו התנופף ברוח הלהב
והוא המריא מהרצפה, עשה שני לופים באוויר ליד מנורת הלילה שלי
ויצא בזמזום מהחלון. אני הבטתי אחריו עד שנעלם בדשא שלנו ואז
חזרתי למיטה. איזה קטע. ולחשוב שעד היום הכחשתי לעצמי את דבר
קיומם. נשכבתי שוב, מכסה את עצמי חלקית עם שמיכת הפיקה הירוקה
שלי ותוך כדי חיוך נמנמתי לי בעצלות ואז, ממש לפני שנרדמתי
בשנית, נשמע קול אזעקה קטן, ממש כמו סירנה של אמבולנס רק הרבה
יותר חלוש, קול שכאילו בא ממתחת למיטה שלי. "מה זה כבר יכול
להיות?" שאלתי את עצמי, מתיישב שוב על פינת המיטה. אך לפני
שהספקתי לענות, עלה ונעמד לו על מיטתי שוטר קטן ושמנמן. "משטרת
הגבולות, אדוני", הוא אמר, מגיש לי את התג הקטנטן שלו ומניח
אותו על אצבעי. "אולי ראית פה במקרה את האיש הזה?", הוא שאל,
מגיש לי דיוקן זעיר של אלגר מצוייר בעיפרון. "יכול להיות שהוא
חבש משקפי רוח כאלו", הוא הוסיף, מושיט לי זוג משקפי רוח
קטנטנות. "לא, אדוני", עניתי. "אתה בטוח?" הוא שאל, מחווה עם
ראשו אל קופסת אבני הזיפו שלי. "אנחנו יודעים שהוא חלף פה לפני
כמה רגעים ושהייתה לו בעיה עם המנוע של הפייפר שלו. זה לא
מצלצל לך מוכר?", הוא המשיך בקו חקירתו. "לא, אדוני, אני בטוח.
לא ראיתי את האדם הזה מימיי", עניתי. "או קי. אם אתה מתעקש
להמשיך עם המשחק הזה שלך", הוא אמר בזלזול. "הנה, זה כרטיס
הביקור שלי. תרים לי טלפון, אם אתה נזכר פתאום באיזה פרט שנשכח
ממך כעת, או אם אתה לא מצליח להירדם בלילה וייסורי המצפון שלך
אוכלים אותך מבפנים, על זה שילדים תמימים בכל העיר שלנו יאכלו
ביצים לא כשרות שהוברחו מהרצועה!" הוא אמר והושיט לי כרטיס
קטן. את המילים לא יכולתי לקרוא אבל המספר שלו היה קצת יותר
גדול מהכתב, כאילו שהודגש במיוחד לנו, הגדולים. הוא החזיר את
הדיוקן לכיסו, חבש שוב את כובעו ונעלם מתחת לפיקה. אחרי כמה
שניות שמעתי את הסירנה שוב, מתרחקת אט אט ונעלמת בין קולות
הצהריים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם ארנב באנגלית
זה רביט
אז למה צפרדעים
אומרים את זה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/03 3:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל זילבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה