"לי, תרדי מהחלון"
"מה פתאום"
"תרדי ממנו"
"תכריח אותי"
והוא נכנע. הם כולם נכנעים. אלא שהאחרים התייאשו והלכו, בעוד
שהוא טיפס בעצמו אל החלון והתיישב לצידה.
"אז מה עכשיו?"
"אתה יכול ללכת"
"מי אמר שאני רוצה ללכת?"
"אתה גם יכול להישאר"
והוא נשאר. לכמה זמן, זאת לא יכלה לדעת, וקוותה לכמה שיותר,
אך רצתה כמה שפחות, שלא יכאב יותר ממה שכבר כואב.
"זה רומנטי ככה"
"תפסיק לדבר שטויות"
"אלו לא שטויות. אני מכיר אותך יותר טוב ממה שאת חושבת. את
בכוונה יושבת ככה, ליצור אווירה כזו"
וכמה שהוא טעה, וכמה שהוא צדק, בו זמנית. הישיבה העצובה על
החלון כבר נהייתה לחלק ממנה, אך בעבר, אכן הייתה לה סיבה, היא
רצתה ליצור אווירה מסתורית, מעניינת, רומנטית, אבל לא איתו,
וגם לא עם קודמיו.
"אז למה את מרחיקה אותי?"
"כדי שלא תיפגע"
"אני לא מפחד להיפגע"
"אבל אני מפחדת לפגוע"
"אולי כדאי שתפסיקי עם זה?"
"אולי"
והוא לא הבין. הוא היה שם, עם המבט העצוב בעיניים, מבט של
חמלה מהולה בכאב. והיא ידעה שהוא כבר נפגע.
"קר פה, אולי נרד?"
"אתה יכול ללכת"
"אני רוצה ללכת איתך"
"אני רוצה שתהיה מאושר"
"אני אהיה מאושר איתך"
"לא"
הקור החל להעיק גם עליה, בדרך כלל בשעה זו החלון כבר היה סגור
והדמעות הרטיבו את הכרית. היא נכנסה פנימה והוא אחריה.
"ככה יותר טוב" סגר את החלון.
"אני עייפה" פהקה
"אז תשני" הוא הצביע לעבר המיטה
"כדאי שתלך" היא הורתה לעבר הדלת
"אני לא משאיר אותך לבד" אמר בעדינות אך בהחלטיות
והיא התייאשה, נכנסה תחת השמיכה, מאפשרת לו להיכנס אחריה, והם
נרדמו מחובקים, הכרית מעולם לא הייתה רטובה יותר, מאשר בלילה
הזה.