לציניקנים אמיתיים, כאלה שלא מפחדים מכלום.


תמיד מספרים שבתי-קברות, במיוחד בלילה, ועל אחת כמה וכמה
בלילות ירח מלא, הם המקום הכי מפחיד שאפשר להיות בו. אז בואו
וננפץ יחדיו עוד מיתוס מפוברק ומעוך שדחפו לכם לראש עוד מימי
הגן של טובה - בית קברות זה ה-מקום להיות בו, במיוחד בלילה,
ועל אחת כמה וכמה בלילות ירח מלא.
המיתוס הנוראי הזה נוצר על-ידי שני גופים בעלי אינטרסים: מצד
אחד, רוב המתים, שממש לא היו בקטע שיפריעו להם בחגיגות שלהם
ובסבבה שלהם; מצד שני, משפחות כהן מאז ומעולם, משפחות של
חנונים כאלה, שסתם לא אהבו מסיבות. כל אחד תרם את חלקו לסיפור
- המתים דאגו לאטמוספירה מפחידה ושמרו על המוסיקה והאורות
בפרופיל נמוך, והכהנים סיפרו לכל דרעק שרק רצה להקשיב כמה
בית-קברות זה חרא של מקום, ובגלל זה אסור להם להיכנס. והמיתוס
נוצר. ולכן, מעתה, אל תאמר: "המועדונים הכי מגניבים בארץ הם
'זום' ו-'המערה החשמלית'", אלא אמור "המועדונים הכי מגניבים
בארץ הם 'קריית שאול' ו-'הירקון'".
אבל, לא בכל בתי הקברות יש ריקודים עד אור הבוקר. בהר הרצל,
לדוגמא, בחלקת גדולי האומה, יש בעיקר דיונים סוערים על המצב
הנוכחי, והכפשות של אלה שעוד לא מתו. בבתי העלמין הצבאיים יש
שעת עוצר מוקדמת יחסית, כי יש מפקדים שמסרבים להכיר בעובדה שהם
כבר לא בתפקיד. וגם בבתי הקברות הרגילים יש חלקות מגודרות
למתים הקשישים יותר, אלה שיותר בקטע של לשחק קלפים או לשתות
כוס קפה, מאשר להשתולל על כמה מצבות.

וגם סבא של יואב, כשהגיע לבית הקברות שלו וציפה למנוחת עולמים,
רחוק מכל הרעשים של היומיום, הופתע לרעה כשגילה שהיה לו יותר
שקט בתחנת האוטובוס ברחוב ז'בוטינסקי. סבא של יואב היה איש
שקט, שאת שנותיו האחרונות בילה בתהליך מהיר של הדרדרות. לא
שאי-פעם הוא היה בנאדם גדול, או שנון, אבל כשאוצר המילים שלך
מצטמצם לרבע מגודלו המקורי, ואתה מגלה שחלק מההברות פרחו
מזכרונך, זה לא בדיוק מעודד. אז סבא של יואב ישב על הכורסא
שלו, דיבר פה ושם עם הנכדים או עם הרהיטים וחיכה ששעתו תגיע.
כששעתו הגיעה, בסופו של דבר, הוא כבר היה עייף מכדי לזכור כללי
נימוס, ובחר למות דווקא בשירותים.
כשסבא של יואב הגיע לבית הקברות, הירקון, הוא כבר הרגיש הרבה
יותר טוב. אמנם הפריע לו הסדין הלבן שזרקו לו מעל הפרצוף, אבל
הוא ניצל רגעים אחרונים לנמנם כמו שצריך, ואז לקח נשימה עמוקה
כשכיסו אותו בבוץ עבה, שלאט לאט עמעם את קולות הבכי והמרורים
שבקעו מהמשפחה המיוסרת. יואב, מצידו, מצא את זה קצת קשה לבכות.
הוא הסתכל ימינה ושמאלה על כל האנשים שהגיעו, חלקם בכלל לא
הכיר את סבא שלו באופן אישי, בוכים, מה-זה בוכים, מייללים כמו
חתולים בגשם. הוא חשב שאולי זה דפק אצלו בראש, אולי הוא פריק
חסר רגשות, אבל אז מישהו דרך עליו בטעות, וזה נורא כאב ליואב
והכעיס אותו, אז הוא נפטר מהתיאוריה המקורית והחליט שכנראה
אף-אחד לא שם לב שסבא בעצם היה על הפנים, ועכשיו לפחות הוא
רגוע יותר. אחרי שכולם הניחו על הבור פרחים ואבנים, הוא שלף
מהכיס קלף ישן, מקומט, צהוב, של מלך, שמצא בחבילה ישנה בבית
סבא. על גב הקלף היו משורבטות מילות פרידה קצרות, והוא קרא
אותן לעצמו, בדיקה אחרונה, ואז טמן את הקלף עמוק באדמה הלחה.
שלא יאמרו שהוא בא בידיים ריקות.
באותו לילה, סבא של יואב התעורר לקול רעשים מוזרים, צורמים,
וגילה שממש בחלקה לידו כמה ז"לים שמעו רדיו בקולי קולות. הוא
התרומם, ניער את החול, ויצא לטיול קצר בין הקברים הלבנים. לאחר
שעת הליכה ארוכה הוא שמע מישהו קורא לו. זה היה שכן שלו, שנפטר
לפני כמה שנים, יושב ליד כמה קשישים אחרים ומשחק ברידג'.
"חדש אתה, נכון?" שאל השכן.
"כן... אני בדיוק היום הגעתי," ענה סבא של יואב.
"ברצינות? בוא, אל תתבייש, שב איתנו," והוא ניקה עם היד מצבה
סמוכה.
"תודה, באמת," וסבא של יואב התיישב, והתפלא שכל כאבי הגב שלו
נעלמו.
"אז מה, בטח יש לך המון שאלות... אני אסביר לך את כל העניין
מתישהו. בינתיים, בוא, תצטרף למשחק. אה, הנה, אני רואה שאפילו
הבאת קלף," והשכן שלח את ידו לקפלי החולצה של סבא של יואב ושלף
את קלף המלך הבלוי.
"כתוב פה משהו מאחורה," אמר שחקן אחר. סבא של יואב לקח את הקלף
וקרא בעיון.
"יש לכם אולי קלף ספייר? איזה מלכה או נסיך?" הוא שאל בתקווה.
"יש לנו פה ג'וקר מיותר. הנה, קח."
"ומה עם עט? למישהו יש עט?"
"בבקשה, בבקשה.  אחרי הכל, אתה הרי לא הולך לשום מקום. רק
תחזיר לי את זה עד הגלגול הבא," צחק השכן, וסבא של יואב קם,
לקח את העט והקלף, וחזר למצבה שלו.

ביום השלושים התאספה שוב כל המשפחה ליד המצבה, ושוב, כולם מררו
בבכי נוראי, קורע לב ממש. כולם, זאת אומרת, חוץ מיואב, שהתאמץ
מאוד אבל לא הצליח. ואחרי שכולם הניחו את האבנים והפרחים יואב
נשאר עומד לבדו מול הקבר, מתאמץ להעלות בזכרונו תמונה של סבא
שלו. ובעוד הוא מסתנוור מהשיש הלבן, החדש, הוא שם-לב שקלף מציץ
מדופן המצבה. מוזר, הוא חשב לעצמו, זה אפילו לא נראה כמו הקלף
שלו. וכשהוא הרים את הקלף הוא גילה מאחור מכתב, כתוב בכתב יד
רעוע, אבל קריא, ובתחתית השם של סבא.
מאז אותו יום יואב הקפיד לבקר את סבא כמעט כל שבוע. הוא עדיין
לא הצליח לבכות, למרות שנורא רצה, אבל הוא אף-פעם לא שכח להכין
קלף קצר בבית, עם דיווח על האירועים האחרונים - קצת אקטואליה,
קצת תרבות, קצת משפחה. גם, סבא של יואב, שהצליח להיפתח קצת
לחיים שאחרי, ואפילו הסכים לנסות נרגילה, הקפיד להכין ליואב
קלף.
החודשים התקדמו, והחורף שבו סבא נפטר חלף, ואיתה ההרגשה הכבדה
ששררה בבית. אבל יואב, שגילה את סבא שלו רק עכשיו, הקפיד להגיע
ל'ירקון' פעם בחודש. לבסוף הגיע חודש יולי, ובו היומולדת של
יואב. ובדיוק כשסבא של יואב כתב את הקלף החודשי (שנראה הרבה
יותר טוב מאז הקלף הראשון; יואב טרח להחביא חפיסת קלפים חדשה
בחומה של בית הקברות, לכל מקרה) הוא נזכר בתאריך המתקרב,
והצטער שאין לו שום דבר להביא ליואב, כי מה כבר אפשר להשיג
בבית קברות? הוא הניח שיואב יבין, שבכל זאת, סבא מת וסבא לא
יכול לקנות משהו או להביא כסף. לכן הוא רק כתב שהוא מצטער,
ושיהיה ליואב יומולדת שמח. ואפילו צייר לו בלון נחמד, כמה שהוא
יכול היה, כמה שהוא זכר מפעם. "אל תדאג," אמרה לו הזקנה מהמצבה
הסמוכה, "הסתכלתי על היחסים ביניכם, אתם באמת התקרבתם. הוא
יקבל את זה," היא חייכה. בלב שלם סבא של יואב טמן את הקלף
במקום הקבוע, וכיוון את השעון המעורר שלו לשעות היום, כדי
שיוכל לראות כמה יואבי גדל, כי הוא בקושי זכר איך הוא נראה.

ובאמת, בסוף החודש, כמה ימים אחרי היומולדת, יואב ואימא ואבא
שלו הגיעו לחלקת הקבר. סבא של יואב כבר חיכה להם על המצבה,
ולמרות שהם לא יכלו לראות אותו, הוא מאוד התרגש לראות את הנכד
היקר שלו, וגם יואב נראה נרגש. וכשאבא ואמא הלכו להביא מים
לנקות את המצבה ולדבר עם הגנן בנוגע לתחזוקה, יואב שלף את הקלף
מהמצבה, וקרא בעיון. תכף הוא יוציא את הקלף בשבילי, חשב סבא של
יואב לעצמו, ויואב שלף בדיוק קלף חדש מהכיס, ואז קרע את שני
הקלפים וזרק את החתיכות מאחורי המצבה. בינתיים אימא ואבא של
יואב חזרו, ושלושתם נעמדו מול הקבר.
"נו, יואבוש, הכל בסדר?" שאלה אימא.
"הכל בסדר," השיב יואב בטון צונן, ואז פנה לאביו, "אבא, איפה
אבא שלך קבור?"
"נחלת-יצחק. למה?"
"ונכון שאתה תמיד אומר שהוא היה מאוד נדיב, ותמיד חילק מתנות
מגניבות לכולם?" יואב המשיך.
"כן... אפשר לומר. אבל אני לא מבין למה זה חשוב?"
"עוד שאלה אחת - עברית... עברית הוא יודע טוב, נכון?"
"כן. העברית שלו היתה מצוינת. גם כתב יד מסודר וקריא היה לו.
עכשיו אולי תספר לי מה המטרה של השאלות האלה?"
"סתם... פשוט נראה לי שמעכשיו אני הולך לבקר את הסבא השני
שלי." הוא אמר ושלושתם הסתובבו והתרחקו לכיוון היציאה.