"בת כמה את???"
"מתי הייתה הפעם האחרונה שקיימת יחסי מין לא מוגנים?"
"זה לא יירשם לך בתיק".
"את מוזמנת לשבת, וקחי מספר".  כאילו זה רשום לי על המצח!
מבטי בוז והאשמה נועצת בי אותה פקידה ממושקפת זקנה שיושבת מול
מחשב ישן ומקבלת קהל ממורמר.
לוקחת מספר ומתישבת על הספספל, ליד איזה אחד מחומצן עם שיניים
קצת עקומות. הייתה לי הרגשה שהוא הומו, ולא כי אני סטיגמתית,
אלא פשוט תחושת בטן. אף פעם לא חשבתי שרק הומואים מגיעים
למקומות האלו, אבל ידעתי שהם פה- וכל אחד שעבר מולי  סומן ב X
של או הומו, או סתם אדיוט, כמוני. וכולם נועצים מבטים זה בזה,
לכולם יש כתובות על המצח. כולם היו מסומנים.
"את גם בתור כאן, ל....?" שאל אותי משמאלי, המחומצן בעל
השיניים העקומות, כשהוא לא יכול אפילו לבטא את צמד המילים הזה,
כאילו חושש שאני אפרוץ בבכי בן רגע . "המממ...כן" כולי מהוססת
ומפוחדת עניתי לו בטון מתנשא של, מי לעזאזל אתה חושב שאתה,
שאתה נדחף לי ככה לאמצע החיים ומעז לשאול אותי שאלות אישיות?
מאז אותו יום, כל אחד שרק עבר לידי ברחוב נראה לי כאילו משאלת
ליבו היחידה היא לפלוש לי לפרטיות ולהוציא ממני מידע לגבי אותה
הבדיקה.
" אצלי זה קבוע, כל חודשיים אני בא לכאן. עושה בדיקה וחוזר
הבייתה, רגוע".
שתיקה. לא ידעתי מה לענות לו, זאת אומרת, הרגשתי הערכה, ובאמת
כל הכבוד שהוא בודק את עצמו, אבל מה שווה הבדיקה הזו אם כבר
הספקת והלכת ודפקת חיים שלמים. "אתה...מאלו....?" היססתי
והעזתי לשאול. " מאלו? כן, אובחנתי בסינדרום, לא רואים לי על
המצח? כתוב לי הומו בגדול, את יכולה לראות?!", הוא גיחך בלעג
ציני עד טירוף.
מהחדר הסמוך יוצאת נערה, קצת יותר קטנה ממני, דומעת. והחבר
החייל שלה, מצדו השני של החדר מגיע ומחבק אותה. עכשיו גם היא
מסומנת, יש לה איקס גדול על המצח. "הנה! עוד קורבנות  חסרי שכל
דפקו לעצמם חיים שלמים" אני כאילו יכולה לשמוע את מחשבותיה של
אותה פקידה ממשוקפת שנועצת בהם מבטים מזלזלים. מדמיינת את עצמי
יוצאת בעוד רגע מאותו החדר, כשאף אחד לא לצדי, חיים שלמים
שיילכו לפח. לא מסוגלת אפילו לראות את העתיד מעבר לאותן דקות
של המתנה לתוצאה הגורלית .
"בהצלחה" הוא אומר לי, וראשי מתנער לפתע. "מספר 30? מישהו?"
צועק גבר נראה בבגדים אלגנטים ושיער מסודר. המחשבה שבן אדם
מכובד שכזה עומד באותו התור בו אני עומדת לא התעכלה. "כן,
כן...זה אני", קמה ומביטה בשלט המצורע שמולי על הדלת. נכנסת.

"נו? הלכת?" הוא שאל אותי ביום שלמחרת. הוא אפילו לא טרח
להתקשר ביום הבדיקה. נתתי לו סטירה חזקה והתחלתי לבכות  לו מול
העיניים, ממש כמו אותה אחת שבכתה בידיים של החייל שלה. ידעתי
שזו אשמתי, שאני דרשתי ללכת לבד, אבל כל כך כעסתי שלא רצה לבוא
איתי. "אני שונאת אותך!" צעקתי עליו וחבטתי בחזהו. אלו היו
החודשיים הזוועתיים ביותר בחיים שלי... ואפילו שעכשיו הכל
נגמר... יצא שלילי... אפילו שהכל עבר... אפילו..." מגמגמת, לא
יכולתי לסיים והוא חיבק אותי-נשכבנו על המיטה, ומשם הכל התחיל
שוב.

יוצאת מאותה הדלת, בפעם השניה, והפעם הוא מחכה לי שם. דומעת
והוא מגיע מהצד השני של החדר ומחבק אותי. "הנה...ידעתי שתחזרי!
עוד קורבנות חסרי שכל שדפקו לעצמם חיים שלמים" אותה ממושקפת
מלפני חודשיים מסתכלת עלי ומוכיחה אותי בשנית. מניחה עליו את
הראש, שונאת אותו!
מהצד השני של החדר, אותו מחומצן מביט עלי , מצביע לי על המצח
שלו וכאילו שואל אם אני רואה מה שכתוב. אני מחייכת אליו,
והוא..
מזיל דמעה ומחייך אלי בחזרה.
יהיה בסדר הוא אומר לי ללא מילים.