New Stage - Go To Main Page

דקל נוי
/
אי של יציבות

אי שם בלב האוקיינוס ההודי ישנה תופעה שעדיין לא עלה עליה אף
מדען מאף תחום, וגם אם יקרה הבלתי אפשרי, ומישהו יגלה את
התופעה הזאת, הוא יעדיף להטביע את עצמו בים מאשר להכריז קבל עם
ועדה על תגליתו. האמת היא, שכדור הארץ אינו עגול לגמרי. ברובו
המוחלט הוא עגול, אליפטי, אם תרצו. אבל בנקודה מסויימת, בלב
האוקיינוס ההודי, נראה כאילו יד ענקית צבטה את פני השטח,
וסובבה קמעה, כסובב בורג רופף הזקוק לחיזוק קל. התופעה יצרה
מצב, שישנה נקודה באוקיינוס, יותר נכון שטח המשתרע על פני 20
קמ"ר בערך, שלא ניתן להגיע אליו, כיוון שהוא מוקף בזרמי ים
חזקים מאוד שמרחיקים כל אוניה ממנו והלאה. הכיפוף המוזר שקיים
באותה נקודה גורם לכל מי ששט, ופניו הישר לאותו שטח נסתר,
להיות מוסט ממסלולו מבלי שיהיה מודע לכך כלל. ביום בהיר במיוחד
יוכל לראות את חופי אינדונזיה, והצג בלוח הבקרה של ספינתו יסמן
לו נתיב שיט ישר כסרגל, וישאלו אותו מארחיו: "מה ראית בדרכך
הנה?" ויענה: "רק מים". אותו הדבר נכון לכלי טיס כלשהו, שיטוס
ממש מעל אותו שטח, ולא ידע כי יוסט ממסלולו אל הנתיבים המוכרים
לאנשי הגאוגרפיה, שטרחו משך שנים למפות כל שביל וכל חלקת אדמה,
ולפרוס אותם לקוי אורך ולקוי רוחב, שחס וחלילה לא ילכו לאיבוד
בדרכם הביתה.
ומה מועילים לנו עשרים קמ"ר של ים, שבין כה וכה נמצא בלב ים,
ואין בו כדי לחדש משהו, אלא להפך - רק לפורר את אמונתנו החזקה
ביותר? ובכן, כשאלוהים רוצה להשתעשע, אין גבול לחוש ההומור
וליצירתיות שלו. הוא כמובן לא השאיר בעינו שטח ימי שאינו נגיש
לאף אדם. הוא שם שם אי. אי בודד, במלוא משמעות הביטוי. ותשאלו:
"אי כזה, כמו בסרטים? עם עצי דקל גבוהים וחול לבן? עם פירות
טרופיים וחזירי בר?" ואענה: "אין סרט שבעולם שיוכל להציג את
טבעו האמיתי של האי הזה. אפילו אם בטעות יגיע לשם ספילברג
בעצמו, ובכיסו צוות צלמים." "ואיך מגיעים לשם?" תשאלו, ואענה:
"תזדקקו לספינה. לצידה. לצוות מיומן." "אין בעיה כלל, ומה
הלאה?" "תצטרכו למצוא את הנקודה. לחקור כל משבצת באוקיינוס
ההודי (שממנה רואים את אינדונזיה, זה גיליתי לכם כבר), עד
שתגיעו."   "ואיך נגיע אל האי?"   "תצטרכו לחדור מבעד לזרמי
המים החזקים."   "ואיך נעשה זאת?"   "לא תעשו זאת. לא תוכלו.
אני האדם היחיד שיודע כיצד לנתב אותם לטובתי. לא יעזור לכם
הימאי הכי טוב בעולם, ואף בעל מקצוע אחר. וכן, לא תיעזרו באף
מכשיר טכנולוגי, לא משנה מה טיבו וכמה הוא יקר. וגם אם תצליחו
(מה שלא יקרה), האי שמור. לא תוכלו פשוט לשוט לחוף. תמותו אלף
מיתות בדרך". בשלב זה תגיבו בגיחוך מר ותציעו לי לקבוע פגישה
בבית חולים לחולי נפש, בהקדם האפשרי. אני אגחך בחזרה, ואדע כי
מדבר אני אל שוטים. אתחיל לתהות אם נותר אדם שפוי אחד בעולם
מלבדי, ואם כן, איפה הוא? מדוע אני מוקף בכסילים שאינם מוכנים
להציץ מילימטר מעבר להשקפת העולם הצרה שלהם?
כמובן, שזו לא ממש בעייה בשבילי. ברגע הראשון שאני מרגיש קצת
בודד, או לא שייך, אני יודע לאן ללכת. אני יודע שאיש לא ימצאני
שם, וששם ארגיש חום ובטחון.

אור הירח הנשקף מן המים שיווה לחול הלבן צבע כחול מנצנץ. הים
היה רגוע, וטופף בגליו על החוף לקצב מוסיקה קלאסית איטית
במיוחד. אגוז קוקוס ניתק מענפו ונחת מגובה של שלושים מטר על
סלע שיש מחודד, הניצב בודד תחת העץ. האגוז נבקע לשני חצאים
מדויקים להפליא שניחתו על החול בצורת קעריות, ואף טיפת חלב לא
נשפכה מהם. בירכתי את הדקל לשלום ונענעתי ראשי לאות תודה,
והרמתי מחצית הקוקוס. לגמתי בבת אחת את החלב המתוק והנחתי את
הקוקוס לצד תאומו. כשפניתי ללכת, פסעו מתוך האפלה שני גורי
נמרים וחיסלו את שאריות הקוקוס. אחר נעלמו כלעומת שבאו. הלילה
היה קריר למדי והרוח האיצה בי שאלבש משהו חם בטרם תתחיל את
שירת הלילה שלה. לא רחוק מהחוף נפרש שדה כותנה רחב, שבו צמחה
הכותנה פרא. היא היתה צחה כשלג וגדלה בצורת יריעות רחבות. הדבר
דמה לפיסות צמר גפן בגודל של שטיח. ניערתי את החול מעל גופי
העירום ופרשתי מעלי גלימת כותנה נעימה ומחממת. הרוח ליטפה את
פני במשב חמים לאות תודה והחלה להגביר את נשימותיה באופן קר
יותר. פסעתי בצעדים ארוכים אך איטיים, כמו שופט הצועד לתוך בית
המשפט. קני הסוף הזדקפו לעומתי וחזרו לשוח כשעברתי אותם בדרכי
אל הגפן. הגפן העליזה בראותי וכיבדה אותי במיטב ענביה. אך ביין
חשקה נפשי, לכן ניגשתי לסלע גדול הסמוך לגפן, אשר בתחתיתו
מקווה קטן מכוסה במשטח עץ. הרמתי את מכסה העץ ומעיין של יין
אדום הבריק לעומתי. שאבתי ממנו מלוא הכוס (הכוס היא קונכייה
ריקה באורך של בקבוק חלב) וכיסיתי אותו. חזרתי לחוף כשברשותי
כליטר וחצי יין אדום מתוק, מספר בטטות, וכמה סיגרים העשויים
מענף קינמון שבתוכו תערובת של מנטה ועוד צמח שאיני מכיר (נדמה
לי שהוא גדל רק כאן). הקמתי מדורה והשלכתי לתוכה את הבטטות.
שירת הרוח היתה בעיצומה, וזו היטיבה עמי והרחיקה את עשן המדורה
ממני והלאה. כך הייתי שרוע משך שעות ארוכות, עטוף בגלימת
כותנה, מואר באש המדורה, לוגם יין משובח ומעשן סיגרים  בזה אחר
זה, כשהרוח שרה לי ממיטב שיריה והירח משגיח שלא יאונה לי כל
רע. עם הרגשה זו נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה מאין כמוה.

אני מתעורר בעל כורחי לצלילים המונוטונים של השעון, מרגיש את
היובש בפה מדביק את שפתותי זו לזו, והגרון קצת כואב, כמדי
בוקר. נרדם. מתעורר שוב לאחר עשר דקות לצלילי אותו שעון ששם לו
למטרה להקימני מהמיטה ויהי מה. בשאט נפש הולכת וגוברת אני מסיט
מעלי את השמיכה וממהר ללבוש מכנסיים כי הצינה דוקרת. אני פוסע
בעיניים עטופות קורים לחדר האמבטיה ופותח את ברז המים החמים.
אין מים חמים. קרים הם וקרים ישארו לפחות למשך שלוש דקות. אני
מתבונן בדמותי במראה, שיערי פרוע, פלומת שפם מקדימה את שיערות
הלחיים בהרבה. כנראה שאלה יגיעו רק בצבא. חצ'קון חדש וגדול
במיוחד על הלחי השמאלית. החבורה ליד העין עדיין אדומה-סגולה,
ועודנה כואבת, אבל פחות. המים מראים סימני התחממות, ואני קצר
רוח וצולל עם ראשי מתחת לזרם המים החמים הבוקעים מהסלע הלבן.
24 שעות ביממה זורמים כאן מים חמים, ואני אוהב במיוחד את
המקלחת של הבוקר. אני עומד עירום על שטיח של ירוקת והמגע נעים
ברגליים. הרוח ששרה כל הלילה בקרירות קלאסית פינתה את מקומה
לקרני שמש חמימות, ואני נהנה מכל רגע תחת המים הצלולים. אני רץ
לראש גבעה חשופה ועומד ברגלים מפוסקות ובידיים מושטות לעבר
השמים במשך דקה, בדיוק הזמן הדרוש לשמש לייבש מעלי את טיפות
המים האחרונות. עכשיו עת לארוחת בוקר. הארוחה כאן מורכבת ממבחר
פירות, חלב עזים, ביצים ולחם. בעלי החיים על האי, כולם ידידי
ומכבדים אותי בסחורתם. בעזרת שתי אבני ריחיים שמצאתי וטאבון
שבניתי, אני אופה לחם. מים מתוקים לשתיה לא חסר כאן, וכן עצי
פרי מכל סוג אפשרי. גם בשר אני אוכל כאן, אבל אני לא צד אותו.
הלביאות צדות אותו, ותמיד מפרישות לי נתח. הן מצחקקות בינן
לבין עצמן כשרואות אותי משפד את הבשר וצולה מעל מדורה. "למה
לשרוף אוכל?" הן תמהות. את הארוחות אני אוכל לרוב על הדשא. זה
דשא רך במיוחד, לא עוקץ ולא מגרד, לפעמים אני ישן עליו שעה
ארוכה. אני מרכז את הפירות בקערת-שריון של צב, ונועץ את
קונכיית החלב באדמה. את הביצים אני מטגן בחלב ובסוכר (אותו אני
מגרד מקני הסוכר) ואוכל ארוחת בוקר מתוקה וטעימה להפליא. את
רוב היום אני מעביר במשחק עם ידידי בעלי החיים ובשחייה באגם
הפרחים. אני במיוחד נהנה להשתעשע עם גורי הנמרים, פרוותם רכה
והם חמודים כל כך. שינהם חדות אמנם, אבל הם רגישים מספיק בשביל
לנגוס בי "בעדינות". אני במיוחד אוהב כשהם שוכבים על הגב ואני
משפשף להם את הבטן הרכה. אם מתחשק לי לתור קצת את מרחבי האי,
אני שורק לצבי, הצבי, ועליו אני דוהר שעות ארוכות דרך נופים
מתחלפים, מדהימים ביפיים ובעומקם. אחד הדברים שאני הכי אוהב
שם, זה הטיפוס על "צוק התעלות", שניצב לראש אגם הפרחים. בראש
הצוק נפערים עשרות פתחים המובילים לתעלה המתפתלת בתוך הסלע
ונגמרת בצד התלול של הצוק, הפונה ישירות לאגם. כשאני מטפס לראש
הצוק אני משקיף על האגם מגובה של כמעט מאה מטרים ונדהם בכל פעם
מחדש מיופיו. אחר כך אני בוחר לי אחד מעשרות הפתחים ומשחיל את
עצמי לתוכו. התעלה בפנים חשוכה לחלוטין ודפנותיה חלקות עד
מאוד. אני צובר תאוצה בגלישתי לאורך התעלה ונזכר לפעמים
בלונה-גל (שאינו מסוגל אפילו לחשוב על להגיע לקרסוליים של מה
שאני חווה עכשיו). תמיד בהפתעה, ותמיד בשיא המהירות אני מזהה
קרן אור ראשונה ומיד נפלט  אל מחוץ לסלע, וצונח מגובה של
שלושים מטר בערך (צורח במלוא גרוני) הישר לתוך האגם. עודני
צולל לעומק האגם, וכבר איני יכול לחכות שאעלה על פני המים
ואטפס על אחד מהעלים הענקיים המשייטים להם על פני האגם. עלה
שכזה יכול להשיט אותי על פני המים ללא בעיות.
כשראשי התרומם מעל המים שמעתי את השריקה המחרידה של המאמן,
ואחריה הקריאות לצאת מן המים. ריח הכלור היה חזק במיוחד היום
והעיניים שלי כאבו באדמומיות. בכוח הוצאתי את עצמי מהמים על
רקע צעקות המאמן שאזיז כבר את התחת שלי. נגררתי עם המגבת
למלתחות ומצאתי תא מקלחת שהיה פנוי. כמובן שהתקלחתי עם
הבגד-ים, למרות שכמעט כל הבנים בכיתה לא התביישו והתקלחו
ערומים. הבגד-ים לא הספיק לי והסטתי גם את הוילון בשביל פרטיות
מקסימלית. הרעש היה בלתי נסבל, עופר וצחי התחילו לקלל זה את זה
ולא ויתרו על האמהות בצרור הקללות. הקללות הפכו למכות, והמכות
נרגעו במהירות יחסית כשמישהו צעק שהמאמן מגיע, למרות שהוא לא
היה קרוב בכלל. כמעט שסיימתי את המקלחת אך באמצע חפיפת הראש,
החרא הזה, לירון, הסיט את הוילון וצרח עלי, להבהיל אותי.
נרתעתי אחורה וגבי פגע בברז המתכת. מיהרתי לשטוף מעלי את
הסבון, רק כדי לראות את לירון עומד מולי ומגחך. "עדיין עם הבגד
ים, אה? מה יהיה הסוף אתך?" מישהו צעק לו "עזוב אותו, אתה לא
יודע שהוא הומו? הוא לא רוצה להוריד את הבגד ים שלא יראו שעומד
לו". כולם צחקו ואני לא עניתי. חיכיתי שילך כבר ואני אוכל
להתנגב, להתלבש, ולעלות לאוטובוס. אבל הוא לא זז. במקום זאת
הוא אמר: "שמע, אין אף מקלחת פנויה, אז אני אתקלח איתך, יאללה
זוז קצת". ואז הוא נכנס לתוך התא, וגרם לי לעשות את מה שרצה כל
הזמן שאעשה. דחפתי אותו החוצה וצעקתי שיעזוב אותי כבר, ואז הוא
התקרב אלי בחזרה והוריד לי שתי סטירות מצלצלות. כמה ילדים
מחוייכים התקבצו בשביל לראות אותי חוטף שוב, אבל אז באמת המאמן
נכנס וגער בכולם שיתלבשו יותר מהר כי האוטובוס מחכה. לירון עוד
הספיק ללחוש לי באוזן שהוא עוד יזיין אותי שנגיע לביה"ס.
בשיעור חינוך המורה דיברה על הטיול שהולך להיות בחודש הבא,
ושאלה אם למישהו יש הצעות לטיול במקום מקורי ויפה ומוכן לקחת
על עצמו לארגן. לאחר דקה שאיש לא דיבר ידי התרוממה מעצמה. "כן,
שי? יש לך רעיון?" אמרתי שיש לי מקום פרטי ואני מוכן לארח את
כל הכיתה. ידעתי שרק ככה אני אוכל לשפר את מעמדי ואף אחד לא
יתעלל בי עוד אחרי שיבקרו באי שלי.
חודש אחרי כן עמדנו כולנו נרגשים על הסיפון של הספינה שהשיטה
אותנו לכיוון החוף. ירדנו אל תוך המים הרדודים ועלינו על אדמת
האי הפרטי, שמעולם לא הכנסתי לשם איש, אפילו לא את קרובי
האהובים ביותר. הילדים השתאו נוכח היופי הבתולי שנתגלה לעינהם
והמורה לא הפסיקה למלמל שזה לא יאומן, זה לא יאומן. הכרזתי
באזני כולם שהאי חופשי להתרוצצות, ובעוד שעתיים ניפגש כולנו על
החוף לארוחת צהריים. גיליתי להם את סודות הצוק עם תעלות הגלישה
לאגם, ואמרתי להם איפה מאורת החתולים. עד מהרה נעלמו כולם מן
העין ונותרו על החוף רק אני, מורתי, ועינת - הילדה הכי יפה
בכיתה וזאת שאהבתי בסתר במשך שנים. ישבתי איתן על החול הרך
וסיפרתי להן את סיפור מציאת האי, ועניתי לכל שאלה שהתעוררה
בהן.
בינתיים, רוב הילדים טיפסו על הצוק וגילו את עשרות הפתחים
שהמתינו במיוחד להם. עוד כמה ילדים גילו שטח חול רחב ורך ועשו
לעצמם אמבטיות חול מלטפות. לירון, שמאז אותו יום במקלחת לא
הציק לי יותר, פנה לחפש את ה"חתולים", כי הוא נורא אהב להתעלל
בהם. הילד ההוא שאמר שאני הומו וחבר טוב שלו, הלכו לחקור את
טיבם של בורות ענק הנפערו באדמה. אלה היו גייזרים שהיו מגיעים
לגובה של עשרות מטרים. הסוד ששמרתי לעצמי בנוגע לגייזרים הללו,
היה שאם מכסים את הפתח באחד מעלי הענק של אגם הפרחים ונשכבים
מעליו על הבטן, הגייזר פורץ ואני נוסק איתו במהירות עצומה. אחר
כך היה נרגע והמים היו יורדים בהדרגה ככה שהייתי נוחת ברכות על
הקרקע. זה היה כייף חיים. לשני הילדים האלה לא סיפרתי את הסוד,
וכשהללו הציצו בזהירות אל תוך החור, פרץ פתאום הגייזר וסחף
אותם למעלה. הם צרחו מכאבים כי המים היו רותחים, ולאחר כמה
דקות של התבשלות חסרת רחמים באויר, נחתו הישר אל תוך הבור,
לעומק של מאות, ואולי אלפי קילומטרים של מים רותחים. למעלה על
הצוק, קפצו בזה אחר זה כל אחד לתעלה אחרת. הם נהנו מאוד
מהגלישה בתוך הסלע החלקלק, אך הם היו נהנים יותר לו סיפרתי להם
לאילו תעלות מותר להיכנס, ולאילו - אסור. כמעט כולם נכנסו
לתעלות שאסור להיכנס אליהן, שמה הגלישה חלקה בהתחלה, אך לאט
לאט, וככל שהם צוברים מהירות, הסלע מתחספס, ועורם נשחק עד
אימה. חלק מהתעלות הללו הובילו למבוי סתום, ממנו לא יכלו
המסכנים לצאת וצווחותיהם לא הועילו, אלא כדי להחיש את מותם.
שאר התעלות נסתיימו בסלעים מחודדים שחיסלו את הגולש האומלל בבת
אחת, והיו גם תעלות שהובילו לכיוון אחר, אל מחוץ לאי, כך
שהילדים נפלטו מגובה עשרות מטרים למי הים הרדודים, שם פגשו
בסלעים קשיחים במיוחד. רק ילד אחד בחר בתעלה נכונה, ונפלט מעל
אגם הפרחים. הוא גנח בהנאה צרופה כל משך הנפילה, אך לצערו,
בתוך המים לכדה אותו שושנת ים ענקית, שחנקה אותו ומצצה ממנו את
לשד עצמותיו. מרחק מה משם נאבקו ללא הואיל הילדים שהשתעשעו
בחול. כעת החול השתעשע בהם והטביע אותם לאיטו. תוך דקות פסקו
הצעקות. לירון בינתיים, מצא את גור החתולים שחיפש, ומיהר לאתר
אבן שיוכל לצלוף בו. אך בטרם איתר את האבן, אותר בידי אמו של
הגור, נקבת טיגריס, שזינקה עליו וקרעה ממנו את בשרו בחמת זעם.
אחר כך התקבצו סביב הפגר אוכלי הנבלות וניקו את האדמה
משייריו.
כשנגמרו למורתי השאלות, הצגתי אני שאלה. ביקשתי לדעת, מדוע
הכשילה אותי במבחן שהיה בגאוגרפיה לפני שבועיים. היא היתה קצת
נבוכה, ואמרה שאם איננה טועה, אני רשמתי שקווי הרוחב הם המצאה
של נווטים מתוסכלים, ושהעולם בכלל אינו עגול. היא חייכה
והוסיפה: "אפילו לי יש גבול לשטויות שאני מוכנה לשמוע". קמתי
וצעדתי לכיוון שיח מוזר שצמח בסמוך לחוף. הים החל להתגעש.
חזרתי ובידי ענף עבה שהשתרך מהשיח. אמרתי לעינת שתחזיק חזק
בענף, ולא משנה מה יקרה, שלא תעזוב אותו. שנינו אחזנו בענף,
והמורה הסתכלה עלינו, משתוממת. לפתע גל ענק שטף את החוף, ואני
הידקתי את אחיזתי בענף. הגל שטף את שלושתנו, אבל רק המורה, שלא
החזיקה בכלום, נסחפה לים.
חיבקתי את עינת ההמומה, ששמלתה הלבנה נהייתה שקופה, וקיוויתי,
שהשעון לא יצלצל במשך עשר הדקות הקרובות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/2/03 11:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דקל נוי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה