עמב דולב / פרפרים בבטן |
הכל השתנה.
נעשיתי אדם נורא,
נקברתי תחתיה,
והיא טענה, שאני
"נפלא".
סופות, גשמים...
אני כבר נשכחתי, אבל
בעיניה רק השתפרתי.
רציתי לברוח! רציתי לשכוח!
היא, לפתה אותי.
דמעות זולגות במורד החיים,
הפרחים מלבלבים.
משתחרר, אני מתחיל להזכר.
מתנשפת ושואגת:
"זה לא נגמר! אתה נשאר!"
החום מעיק.
שוב רוצה לברוח! לשכוח...
אבדתי בדרך,
לאן אגיע הפעם?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|