"כל קשר בין קטע זה לבין המציאות הינו מקרי בהחלט.
חוסר החיים שלי לא חייב להצביע על כך שהקטע הבא הינו
אוטוביוגרפי"

שתיים בבוקר.  לפנות בוקר יהיה מדוייק.  דירה שכורה, ירושלים.
מעניין? לא, פתיחה בנאלית לסיפור ידוע ומשעמם, אך היצור דמוי
האדם מתעקש, חש צורך לשתף את העולם כולו במחשבותיו, רעיונותיו
העומדים ברומו של עולמו הפרטי, ושלו בלבד, הכלוא בין תשעה עשר
קירות המרכיבים את דירת ארבעת החדרים ושתי המרפסות שלו.  אל
תשאלו איך זה הגיוני, משום שזה לא, אבל כך החליט אותו יצור
דמוי אדם לכתוב.
עולם פנימי של יצור דמיוני הוא עולם עשיר ומרווח.  יצור דמיוני
בבית ארבעה חדרים, שטיחים מקיר לקיר והמון המון מרווח.  עולם
פנימי עשיר ומלא תוכן.  יצור דמיוני, בן בלי גיל, חברותי
ומשעשע.  ליצור דמיוני אין דאגות, הוא גם נאה למראה.  שערו
סרוק, בגדיון מגוהצים והבל פיו מרנין תמיד, אפילו אם לא ישן
שבוע, או טס לחלל ללא מברשת שיניים.  ליצור דמיוני חיי חברה
עשירים, ביתו מועדון חברתי.  חיי יצור דמיוני מגרים את דמיון
כולנו, הם מוכרים לנו כל כך, הלא כן? חיים מושלמים.
יצור דמיוני הוא יצור אמיתי.  הוא השכן, הבן-דוד, המוכר
במכולת.  הוא הסטודנט הנצחי, הוא יכול להיות איש אבטחה.  הוא
מסוגל אף להסתובב בעיר בבגדי ליצן, חמוש מטריה קרועה ולהיות
מאושר.  יצור דמיוני נמצא תמיד במוחי, אבל יצור דמיוני הוא
איננו אני.