[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לילך גור
/
קדיש

אני נכנסת הביתה, הראש כואב לי. אני מוציאה מתוך הכיס את חבילת
הטישו, זורקת את המשומשים לפח ומחזירה את השאר לכיס. בסלון
הקטן יושבים כל מיני, חלקם מוכרים ומי שלא, אימא כבר דואגת
שאכיר, "בואי לילכי, זו הקטנה שלי" היא אומרת לאיזו פולניה עם
שיער סגול, "את זוכרת את דודה מניה?" היא שואלת אותי ובלי
לחכות לתשובה השלילית מוסיפה, "כן היא הייתה שובבה גדולה, אבא
שלה היה רודף אחריה בכל המושב כדי להלביש אותה, ממש כמו אחיה
הגדול. שני זאטוטים עירומים, חורף קיץ, תמיד בלי הבגדים". אני
מחייכת ומכווצת יד בתוך הכיס, בכל זאת זו השעה של אימא. כולם
מתעקשים שצריך לחבק אותה עכשיו, לדאוג לה שלא תהיה לבד, לתת לה
להוציא הכל החוצה. אז אני שותקת.
אני מכינה לי כוס תה, אוספת חתיכת עוגה שהספקתי לאפות על הבוקר
ונזרקת על הנדנדה בדשא. חבורת הכלבים האסופים שהוריי נהגו לטפח
יחדיו בחמלה נאספת סביבי כאילו מבקשים לנחם אותי, את עצמם.
חתיכת העוגה נבלעת לתוך לוע אחת הכלבות, אם הייתה יכולה גם
הייתה שותה כוס תה הבהמה. עכשיו אני מבינה למה הם קראו לה
חביתו'ש. אני נשכבת מכורבלת בתוך שמיכת פליז, רגל אחת הודפת את
הנדנדה מתוך האדמה, שניה מקופלת אל העכוז. אני עוצמת את עיניי,
מנסה להיזכר בילדות, אבל התמונות היחידות שעולות לי הן מהימים
האחרונים. כאילו נמחק ממני העבר וכעת נשאר רק כאב צורב
וניחוחות בית חולים.


"תהיי חזקה, תשמרי על אימא את שומעת?" אני שומעת.
"שלא תדעי עוד צער", אני מחייכת לתודה ומתבוננת באימא, מחשבת
את גילה, סופרת את הקמטים סביב עיניה, את השערות הלבנות
שהתווספו בשבוע האחרון. אני מנשקת את עיגולי הצער סביב עיניה
הטרוטות. אימא מחבקת אותי, משעינה את ראשה על כתפי, אני מעבירה
יד מלטפת על גבה, סופרת את הצלעות, את חוליות הגב השדוף שלה.
מחשבת את הקילוגרמים שנשרו ממנה, את כמויות האושר שנקבר עמוק
באדמה הלחה תחתיה. תחתיי.


אני  מפסיקה את הנדנוד ומתיישרת חזרה לישיבה, מחייכת לכל הבאים
והיוצאים מהבית. אחיין שלי, חי לו בעולמו, משתולל עם הכלבים
בגינה. עוד פרצופים המומים מתקרבים, לוחצים יד, מנשקים לחי
חיוורת, "שלא תדעו עוד צער" הם אומרים ואני מחייכת לתודה,
מתבוננת באחיין שלי נלחם בכלבה השמנה. מחשבת את השנים שנותרו
לה לתמימות שאוחזת בחרב הפלסטיק בידו, מדמיינת את לחייו
הורודות מתכסות  זיפים ג'ינג'ים, את השיזוף הצבאי על ידיו
וחזהו החיוור.


אלבומי התמונות הישנים מתגלגלים בין ידיים זרות, התמונות
נושרות מתוך הדבק היבש אל הרצפה. חיוכים אופטימיים צובעים את
הדמויות האפורות שצוחקות מתמונות הפוטו הישנות.
"את דומה לאבא שלך",
"מה פתאום היא בדיוק אימא שלה",
"תראי אותם עיניים של האבא יש לה",
"מה פתאום  תראי את החיוך שלה, בדיוק כמו לאימא".
אני יושבת ובוהה בשתי הזקנות שמתווכחות למי אני דומה יותר. אני
קמה והולכת לכיוון המראה, רוצה לחפש את העיניים של אבא בתוכי.
הבד השחור שמכסה אותה מסתיר אותו ממני.


החברים מהעבודה מתיישבים למולי, אני מפסיקה לנדנד את הבחילה
שעולה לי, "בשקט הזה גדלת? כל בוקר קמת לריח הפרדסים הזה, איך
אפשר לעזוב כזה מקום ועוד בשביל תל-אביב?", הכלבה השמנה
מתיישבת למולם ויוצקת את דעתה עליהם. אני מחייכת לעצמי וחושבת
שלבהמה יש נטייה להיות מועילה לפעמים.
ריחות ההדרים מתערבבים עם אלו של העוגה שהכלבה אכלה לפני
שעתיים, 'הסתדרות העובדים' בסלידה קלה מריחות הכפר מתקפלים
חזרה אל עולם האשליה, אני מתקפלת חזרה אל שמיכת הפליז. דמעות
של עצב מציפות אותי, אני חושבת לעצמי שכל שמחה שעוד תבוא,
חתונה. לידה. כל מה שיגרום לי לבכות מאושר, יתערבב מעכשיו עם
דמעות של צער. אני יודעת שכל השמחות האלו ישאירו אותי עצובה,
כל פעם קצת יותר.


אני נכנסת הביתה. ליד התמונה המשפחתית, זו שצולמה לפני חודשים
אחדים, אני מדליקה נר נשמה. אחד נעמד לידי מתבונן בתמונה, אני
מחייכת אליו, זה אותו שכן שנהג לקחת אותנו כל בוקר טרמפ על
הטרקטור. זה שמהחממות שלו היינו גונבים תותים עד שנתפסנו על
חם. זה שאיבד את אביו, את אמו ואחר-כך את אישתו. השכן הזה
מחייך אליי חיוך עצוב, חובק אותי אליו בשתיקה כאילו יש בינינו
אחוות יתומים, כזו שמבינה כי צער הוא מנת חלקינו מהיום.
איזו דודה רחוקה, לוחצת את ידי מסבירה לי שעה ארוכה, "כמה
אהבתי את אבא שלך, ואיזה איש חם ואוהב הוא היה, ואם רק היית
זוכה לראות אותו בצעירותו היית מתאהבת בו בשנייה" ומבלי
להתבלבל דקלמה "שלא תדעי עוד צער ילדה יפה". רציתי לומר לה
שהצער כבר איתי ואת אבא אהבתי גם כשהיה צעיר, כמו שאהבתי אותו
עם שיערות השיבה שהציפו אותו לאחרונה. אהבתי אותו כשהוא שכב לו
בבית החולים בלי יכולת לדבר, ואני אוהבת אותו הכי הרבה עכשיו,
כשהוא מת. ניתקתי את ידי מידה היא חייכה במבוכה,
אני כבר לא חייכתי לתודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- איכס יצא לי
פה איזה
הפרשה...
- עזוב בוא נלך
לבמה חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/3/03 13:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לילך גור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה