אחרי ששאול נפרד ממני, הלכתי על הכביש, וניסיתי לחשוב. בהיתי
בצמחים הנבולים שפרחו זה מכבר, והמשכתי קדימה. לאן? לא ידעתי.
פשוט הלכתי. אני ושאול היינו סיפור רציני. אם אתם שואלים אותי,
היינו ממש רב מכר. אין לי תשובות, כי הייתה לנו אהבה, לא?
כלומר, הוא תמיד קנה לי מתנות. רואים את העגיל השחור הזה? הקטן
והנוצץ? כן, זה על התנוך הימני שלי. זה משאול. כששאול הביא לי
אותו, הוא אמר: את רואה, זה סמל. ואני שואלת, סמל למה? שעכשיו
חנות התכשיטים עשירה יותר? קפיטליזם שאול, קפיטליזם. הוא הביט
בי וצחק בקול רם. לא, טיפשונת, זה סמל לחיבור הפאלי שלנו.
החיבור הפאלי שלנו? חזרתי אחריו באיטיות. כן, הוא חייך. מעכשיו
אנחנו ככה, והוא שילב שתי אצבעות והניח אותן על הלחי שלי. ואז
התנשקנו. ואתן מכירות את הרגעים האלו, הרגעים הספציפיים הללו
שהכל מתערבל בפנים? כשעולים על הרכבת הרים, והיא יורדת בדיוק
בירידה הכי תלולה, או רגע לפני שטועמים את המעדן האנין ביותר
בעולם הזה, או ברגע המיוחד הזה, הרגע המדוייק בו נפסק הגשם,
ויש ניחוח של חורף באוויר? אז זהו, ככה הרגשתי בפנים, עמוק,
מסתחרר בין הקיבה ללבלב, בין הריאות ללב. הכל התפתל לי בפנים,
ואני הרגשתי שלמה יותר ומתמיד. אבל די, אני ושאול כבר משהו
אחר. מכונית צהובה  עברה ממש בצידי הימני, וצפרה בחדות. אישה
זעופה הביטה בי מהחלון, ונופפה בידה בזעם. היא נראתה דומה מאוד
לשכנתי, קלרה. על מה היא בדיוק צופרת? המכונית המשיכה בדרכה,
בעוד שחשבתי-מי קונה מכונית צהובה? ואז נזכרתי, לאבא של שאול
יש מכונית צהובה. הוא לא כל כך אוהב אותה, אבל היא מסמלת לו
איזה מעמד מיוחד. זו מכונית פאר, לא סתם. המכונית של אבא של
שאול מראה את הסטטוס שלו. הוא איש חשוב ומכובד. ככה שאול
והעיתונים אומרים.
די! אני נסחפת! אני צריכה להפסיק לחשוב על שאול...להפסיק לחשוב
על שאול...להפסיק לחשוב על שאול....מלמלתי את המנטרה הנוגה הזו
עד שהרגשתי מכה חזקה בבטני. פתאום הכל התנדף; המנטרה החדשה
שלי, הפרחים שעל צדי הכביש, ריח הבנזין הקלוש...כל מה שראיתי
היה צהוב, צהוב ועוד צהוב. ואז הכל נהיה שחור.
פקחתי את עיני במהירות. ראיתי מכונית צהובה, גדולה, ולידה רכון
אדם מבוגר, בעל מראה מכובד. לידו עמד שפוף נער, בן 18 או יותר.
לפתע הבחנתי בצדודיתו הנאה של הנער, וראיתי כי זה שאול. שאול
שלי! אני כאן! מיהרתי לקום, אך רגליי סירבו לנוע. לפתע ראיתי
כי אינני עומדת על הכביש יותר. ריחפתי אי שם באוויר, גבוה, כמו
רוח רפאים מגוחכת ובנאלית, כאשר ראיתי את גופי שכוב, דומם
וחלק. הבנתי מיד. ראיתי מספיק סרטים של שנות ה80- כדי להבין
שאני מתה. ואז הבנתי מה גרם למותי. הבטתי על המכונית הצהובה,
שהייתה מכופפת ועקומה בצידה הקדמי. רעש חזק נשמע מהצד, כאשר
ראיתי ניידת לבנה גדולה, מרעישה. ארבעה אנשים גבוהים ולבנים
יצאו ממנה, והחלו לגעת בגופי. אחד העביר את ידו על צווארי לכמה
רגעים דוממים, והביט בעצב על האדם המכובד והמבוגר,אביו של שאול
ככל הנראה, שיערתי. אחר נגע ברוך בנקודת החן הקטנה והשחורה שעל
אוזני, והסיר את ידו בשקט.  שאול, קראתי, תעצור אותם, שאול!
שאול, מה הם עושים לי? הם לקחו אותי לתוך הניידת הלבנה.
התקרבתי ככל שביכולתי אל שאול. ניסיתי לגעת בו, בשפתיו, בלחיו,
בחזהו, אך הוא לא הגיב כלל וכלל. כתפיו השחוחות התכווצו והוא
פנה אחורה. "אבא," הוא קרא. "אבא, מה נעשה?" הוא נשמע היסטרי
ולחוץ. שאול, צעקתי, אל תדאג! אני לא כועסת! אני אוהבת אותך!
אם תחזור אליי אני אסלח לך! צעקתי חזק כל כך, עד שגרוני ניחר.
אך שאול לא הגיב. אביו נעץ בו מבט קודר, ולא הגיב. מספר שוטרים
הגיעו לכביש, כאילו משום מקום. אחד השוטרים, צעיר וגבוה, הביט
אל אביו של שאול במבט שואל. לאחר מכן אמר ברחמים:" מסכנה שכזו.
כל כך יפה וצעירה..." חייכתי אל השוטר, ואז הבטתי על השוטר
השני, שפנה לאביו של שאול ואמר:" אינני סבור כי תוגש תלונה.
אין לנערה בני משפחה קרובים, ובכל אופן היא נחשבה כמסוכנת
לציבור, כפי שאתה בודאי יודע. מנהל המוסד הגיש לי זמן פעוט
לאחר שברחה, דו"ח מפורט על בעיותיה הנפשיות. היא סבלה
מסכיזופרניה חמורה, וכמו כן מתוקפנות יתר והזיות שווא. לאחר
שרצחה את שכנתה לחדר, קלרה, היא ברחה. כנראה תפסה בצורה כלשהי
את אשר עוללה. המנהל הבטיח לי כי שוב לא ימסרו לידי המאושפזים
חפצים חדים. היה צורך להשגיח על סכיני המטבח ביתר זהירות. בכל
אופן, לאחר שקראה בעיתון כתבה עלייך ועל בני משפחתך, אדוני ראש
העיר", וכעת חייך השוטר בחנופה קלה," היא ככל הנראה התאהבה
בבנך,  לפי מה שאמרה לפסיכיאטר. או לפחות בתדמית הדמיונית
שבנתה לבנך לפי צילומכם המשותף, כך טוען הפסיכיאטר הראשי. לאחר
שברחה מהמוסד, היא ככל הנראה שוטטה באזור, ולא שמה לתנועה
בכביש הזה כאשר צעדה עליו."
אביו של שאול הנהן בראשו כמסכים, אך אם זאת נראה כנוע וזקן
מתמיד.
"בוא, דוד, נלך הביתה," וסימן לבנו לבוא אחריו. דוד? קוראים לו
שאול! שאול, לא דוד! ניסיתי להכות באביו של שאול, אך לשווא.
שאול, אל תלך, התחננתי. אל תלך, אל תלך, אל תלך! גם אם נפרדנו,
תמיד אפשר לחזור! מחיתי את הדמעות מלחיי וחייכתי. אני צריכה
למצוא לעצמי מנטרה חדשה, חשבתי.  הבטתי על השוטר הראשון, שאמר
שאני יפה וצעירה. עצמות לחייו גבוהות כמו של שאול, והוא תמיר
כמותו, חשבתי. השוטרים הקיפו את האיזור בו מתתי בקונוסים
וברצועות צהובות, ואני המשכתי להביט בשוטר הראשון. חייכתי
לעצמי, והחלטתי לפתוח דף חדש. בלי שאול. נגעתי בלחיו החלקה של
השוטר, והוא בפתאומיות הביט הצידה. קר לך? שאלתי אותו. לא
נורא. אני אדאג לחמם אותך מעכשיו. מעתה, אנחנו קשורים יחד בקשר
פאלי. כמו שהיה לי ולשאול. זוויות שפתיי התעוותו בכעס, אך
התעקלו חזרה לחיוך. אבל הפעם, קשר שלא ייפרם לעולם.