כשכבר היה במכונית באמצע הפקק הקבוע של הבוקר התחיל לפחד שאולי
לא כיבה את התנור החשמלי לפני שיצא. הוא זכר את עצמו מדליק את
התנור, הוא זכר את עצמו מחמם את כפות הרגליים, אבל בשום פנים
לא הצליח לזכור את עצמו מכבה את התנור המזורגג הזה.
אם היה יותר קרוב לבית אולי עוד היה חוזר, בודק, בשביל להיות
שקט. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, אם הוא יחזור הוא ידפוק איחור
פראי לעבודה, והפעם כבר לא יסלחו לו, כבר הזהירו אותו לגבי
האיחורים האלה. לא סתם הזהירו, המנכ"ל קרא לו לשיחה ואמר לו
ישר בפנים, שאם יאחר עוד פעם אחת הוא יכול לראות את עצמו
מפוטר. וכשאמר את זה היה נדמה כאילו המילה "מפוטר" ממשיכה
לעמוד באמצע החדר כמו גוש שתקוע למישהו בגרון.
בגלל זה הוא המשיך לזחול לאורך הפקק כאילו כלום. אבל בפנים הוא
היה עצבני אש. המחשבות הטריפו אותו. התנור המזורגג הזה סרב
לצאת לו מהראש. הוא ידע שרוב הסיכויים שהוא כיבה אותו, הוא ידע
שזה מסוג הפעולות שאתה עושה מתוך הרגל, בלי להרגיש, אבל זה לא
הרגיע אותו. בראש שלו הוא יכל לראות את התנור הדולק נופל, את
הסלילים החמים נוגעים בשטיח, מבעירים אותו.
מישהו שצפר מאחוריו גרם לו לקפוץ בבהלה. הוא הוציא את הראש
מחוץ לחלון:
- מה אתה צופר, יא חתיכת מטומטם, אתה לא רואה שפקק!
בצומת הבאה השתחרר הפקק והתנועה התחילה לזרום. הוא הביט בשעון.
הפעם יגיע בזמן, כמו שצריך. הוא ניסה להירגע, לזמזם יחד עם
הרדיו שיר עליז במיוחד, אבל התנור הדולק לא יצא לו מהראש.
התנור לא יצא לו מהראש גם כשנכנס למשרד ועידית המזכירה מלמלה
את השלום החלוש שלה והמשיכה לדבר בטלפון. הוא הספיק לעשות עוד
כמה צעדים לעבר המשרד שלו לפני שקולה של עידית תפס אותו שוב:
יורם רוצה שתיכנס אליו למשרד.
בצעדים לאים וכבדים הוא עושה את הדרך למשרד של יורם, מנסה
לחשוב על העבודה, על הפרוייקט, על יורם, אבל חושב כל הזמן על
התנור שמבעיר את השטיח, ועל הלהבות העולות, אדומות, לוחשות,
מכלות...
שב- אומר לו יורם - ומצביע על הכיסא מולו.
הוא מתיישב כמו תלמיד נזוף.
אני מבין שיש לך בעיות בבית - פותח יורם - שמעתי שנפרדת משירלי
וכל זה.
הלהבות אוחזות עכשיו בארון הספרים, מאכלות את הספרים האהובים
עליו, בולעות חיים את כל כתבי ש"י עגנון, את שיריו של ביאליק,
מותירות את המילונים של אבן שושן חרוכים לגמרי, ומטפסות משם אל
עבר הקיר.
אתה בסדר? - שואל אותו יורם.
כן - הוא אומר.
אני מכיר את זה - ממשיך יורם - אני יודע שבעיות בבית זה דבר
שמפריע לעבודה, אבל אתה חייב לקחת את עצמך בידיים. יש לנו
פרוייקט שאנחנו חייבים להרים, אז תשים את הכל בצד, תגלה
מקצועיות, ותתחיל לעבוד.
אני עובד על זה- הוא ממלמל.
זה לא מספיק - אומר יורם - אני רוצה שתצא מהמשרד הזה, תיגש
לשולחן שלך ולא תזוז משם עד סוף היום. אתה חייב לסגור את
העניינים.
הוא מתיישב מול המחשב שלו ומנסה להתחיל לעבוד. הוא מצליח
להתרכז כמה רגעים, אבל אז מטשטשות השורות על המסך, מאבדות
משמעות, והופכות לסימנים לא ברורים שמרצדים ללא הרף. הוא בוהה
במסך בעיניים מזוגגות. הלהבות לא יודעות רחם, אדומות וארוכות
הן תופסות עכשיו בספה החדשה שקנה, מפשיטות אותה מהריפוד,
ומכרסמות באכזריות גם את השלד הערום של העץ.
הוא מרים את ראשו ומעליו עומד יורם המנכ"ל: מה קורה? איך
מתקדם?
בסדר, בסדר, הוא ממלמל.
יופי - אומר יורם - תגמור עם זה היום. תעשה לי טובה.
כל הדירה שלו עולה עכשיו באש. הנה לוחכות הלהבות את התמונות על
הקיר, שורפות את הדלתות, את המדפים, את שולחן האוכל, הנה הן
מטפסות ועולות אל עבר שולחן העבודה, מכלות את הניירות,
ומדגדגות באצבעות לוהטות מחום את התמונה של שירלי, התמונה
היחידה של שירלי שנשארה אצלו, הוא מתרומם מכיסאו בבת אחת,
וברגע האחרון מבליע את הצעקה שעולה מתוך גרונו - לא!
הוא קם, נסער כולו, וכולו החלטה נחושה. הוא ניגש בצעדים קשים
אל עבר שולחנה של עידית:
איפה יורם? הוא שואל - אני חייב לדבר איתו דחוף.
מה קרה? - שואלת עידית.
אני חייב לקפוץ הביתה - הוא אומר- יש משהו שאני חייב לסגור.
מה קורה לכם היום - אומרת עידית - גם יורם הלך. אמר שהוא קופץ
הביתה, שנדמה לו שהוא השאיר את התנור דולק או משהו כזה.