הקור היה מקפיא, והעננים המשחירים שהתקבצו מעל עוד מעט יגרמו
למבול.
הייתי בדרכי לרחבה, התעטפתי במעיל הבד, מגפיי עושות שמות
בשלג.
עוד מרחוק ראיתי אותן - עומדות שורות שורות, שפופות, רועדות
ומתנדנדות. החיוך היה בלתי נמנע.
הגעתי לשם מהר, מתוך צמא לאמלל, ומפקדת הביתן כבר פקדה עליהן
לעמוד דום ולהצדיע לי. רובן המוחץ לא יכלו אפילו להרים ראשן.
מפקדת הביתן ואני פרצנו בצחוק.
עמדתי מולן, במבט רצחני ומתנשא ובחנתי אותן בקפידה.
רזות כשלדים, עורן מתקלף, מנסות להתכרבל בחולצותיהן הדקות,
מבטיהן מושפלים לשלג החום או מופנים בחשש לגדרות התיל.
החלפתי מבטים שבעי רצון עם מפקדת הביתן.
עד שהבחנתי בה. היא עמדה בשורה האמצעית, בקצה מימין. שונה
מכולן. עמדה זקופה, ואם לא הייתה ניצבת כאן היא הייתה נראית לי
אפילו מלאת גאווה. היא לא חיבקה את עצמה, ומבטה היה נעוץ
בנקודה בקצה האופק, הרוח פורעת את שיערה. תרצה או לא תרצה, היא
סחטה את תשומת ליבי.
בינות לצעקות מפקדת הביתן, בינות למלמולים הנואשים של העומדות,
עיניי הסקרניות פילסו דרך לשלה.
לא זכור לי מתי אחת מסוגה עניינה אותי עד כדי כך, אם בכלל,
שאתעכב מעריכת מפקד ואתהה על קנקנה.
מפקדת הביתן סימנה לי להתחיל, ועשיתי כבקשתה, אך לא יכולתי
להסיט את מבטי ממנה. היא נראתה מנותקת, כמו כולן, אבל היא
נראתה כאילו היא בעולם אחר, טוב יותר, לא עומדת קפואה בשלג.
עברתי בין השורות, הפלתי ובעטתי כשצריך וגם כשלא, אבל לקצה שלה
לא התקרבתי. לא אדע מדוע.
אף אחת מהן לא נראתה מתאימה לשרת את הדרגים העליונים, חוץ
ממנה. המסתורית והמסעירה.
התלבטתי איך לנהוג. יכולתי להוציא אותה מגוב אריות אחד ולהשליך
אותה לאחר, כשפחה לאותם רמי מעלה. ומצד שני, צצו תחושות
משונות, שלא יכולתי לפרש אותן בשום דרך חוץ מאחת - רציתי אותה.
מיד נתמלאתי בושה. איך העזתי לחשוב עליה בצורה בזויה שכזו? מי
אני שאבגוד בערכיי לטובת הנאה גולמית? לא אוכל לתת לכשלון זה
להתרחש. דעתי הייתה איתנה, והשתדלתי להתחמק מנוכחותה המתפשטת
על ההווייה שלי כאש בשדה קוצים. התאמצתי לא להביט בה, אך
כשלתי. היא הייתה מכשפת, וכישפה אותי להביט בה. היצור הנחות
הזה גנב את מבטיי.
נעמדתי שוב ליד מפקדת הביתן והתקשיתי להגיע להחלטה את מי לקחת,
על מי לגזור חיים ארוכים ומענים יותר.
למפקדת היה קר בעצמה והיא האיצה בי להחליט.
עם כל הרצון העז לא לנטוש את אמונותיי, נמלכתי בדעתי כשבאופן
כה צפוי, מבטי שוב נחת עליה. משחקת בשרוולה, אך מבטה עדיין
נעוץ באותה נקודה בלתי נראית. איזה יצור נחות, איזה יצור נחות
יפה. מפתה ארורה הנשלחה על-ידי בני בליעל לתעתע בנשמות
הטהורים.
ואני נפלתי קורבן למזימה נאלחת זו.
ניסיתי למצוא פתרון מהיר, ביחידת הזמן המועטת שהוקצבה לי.
לקחתי את הפתרון הראשון והיעיל שמצאתי.
בחרתי בזריזות אישה אחרת שנראתה פחות או יותר בקו הבריאות
ובחרתי גם אותה. מפקדת הביתן הודתה לי ללא מילים ונבחה על השאר
לחזור לביתן שלהן, מכלה את זעמה באלו שכשלו.
נותרתי לבדי עם תתי האדם שבחרתי.
את הראשונה והלא מעניינת שלחתי לעבר המפקדה, ואת הנערה השארתי
איתי. שתקנו.
הוריתי לה לבוא איתי והיא באה, ללא מילים.
תרתי אחר פינה רחוקה ומבודדת והיא הלכה אחריי ככבשה אחר רועה.
לבסוף נעמדתי ליד הביתן הכי מרוחק, ליד המחסן, מאחור, כדי שאף
אחד לא יראה, חס וחלילה.
אמרתי לה לעמוד מולי והיא נעמדה, זקופה, והביטה לי בעיניים.
וכשראיתי אותה ככה, קרובה אליי, המבט בהן השתנה. הוא נהפך רך
יותר, יכלתי להרגיש את זה בבירור.
לא ידעתי מה לומר למרות שרציתי, ולא מעט דברים. ועיניה נדדו
למקום אחר ורציתי שהן יחזרו אליי ורק אליי.
"את יפה", אמרתי פתאום, בשקט.
זה עבד. היא הביטה בי, אבל היא לא הופתעה.
"תודה", אמרה.
העברתי יד על הלחי הקרה והנעימה שלה.
"סליחה", אמרתי.
היא המשיכה להביט בי, ועיניה נותרו פקוחות לכיווני גם כשהיא
הייתה מוטלת על השלג האדום. |