אם היה לך מספיק שכל בשביל לחלום על בחורה אמיתית, חלמת עליה,
או על איזה תאומת נעהלה כזאת. היא הייתה מין נערת חלומות
מושלמת כזאת. לא במובן של מין בובת פנטזיה של שיפשופים. ההפך.
נועה, נעהלה, הייתה מסוג הבנות שאת מתעורר לידם בבוקר, ולא הכי
אכפת מה היה לפניי, ומסתכלים בעיינים שלה ויודעים
שאמא-תמות-עלייה. לאנשים יש הבנה למיתוס הנשי של אביר על סוס
לבן. טוב, לי הייתה נסיכה בצריח. לי הייתה נעה.
היא תמיד הייתה שם כשמשהו קרה. לא, בעצם-דקה אחרי, לעולם לא
הגורם שגורם למשהו אמיתי לקרות, חוץ מללב שלי ליפול עוד קצת,
והיא לא תמיד ידעה הכל, אבל היא תמיד הייתה שם כדי לתת יד למי
שאידיוט תורן זרק, תמיד שם לנקות, להתפוצץ מצחוק, לאסוף את
השברים. היא תמיד הייתה רחוקה, נעהלה, באיזה מועדון רחוק מכאן,
באיזה חור של עלובי חיים [שתמיד נדמים כל כך מצחיקים ומדהימים
ומוכשרים ותמיד נשמעו בהערצה שוקקת], תמיד חוזרת עם שקיות
שמוטלות על המיטה וסיפורים וציטוטים מחברה שלי ["אתם לא
מכירים"], ומחבר שלי [עיניים בורקות],  שצובטים לך בלב. היא
תמיד הייתה שם להציל לי את היום, אפילו בחיוך, בדרך שבה אספה
את הקוקו, בחצי משפט, בהיי מתמשך, נועי, אמיתי.
היו לה פנים יפות דווקא, מושלמות מזווית מסויימת, חצופות, פנים
מתוקות-מרירות, תמיד בחצי התנצלות על שהתבגרה מהר מדי, על
שנשארת כאן מאחור. תמיד נשאר לי בראש המבט הזה שלה, הכמעט
חיוך: הראש מוטה למטה-הצידה, העיניים חצי עצומות, בתוכן מבזיקה
הבנה של "איך-אמרת-מה-חשבתי", שנייה שנועה רק שלך, והשפתיים
הלא מושלמות, המתחננות שלה, חצי פתוחות בשקט.
לעולם לא חייכה בשפתייה.

יושב ובהה בכל מה שכתבתי. לו אמרתי, לו רק הבעתי, האם היית
נשארת?

ישבנו בדשא ודיברנו והעיניים שלך הבריקו וסיפרת לי על יואבי,
עם היוד, ושנאתי כל הברה בשם היהיר, העירוני הזה, והלב שלי
נדקר על קוצו של יוד, ואז התרחקתי, נעהלה, התמחלי? והמבטים
המופתעים שלך, הכואבים, החשופים כל כך. ואיך לא הייתי, ואיך לא
שמעתי צרחות שתיארת במה שהשארת, ואיך לא הושטתי לך יד.
וכשקפצת, נעהלה, חשבת עליי? וידעת שאת הורגת את נעה של פעם, את
נעה של לשבת על הדשא, את נעה הלא מושלמת, הלא מפספסת, נועה הלא
שלמה,נעה שאהבתי?
כולם כבר הלכו, נעה-של-פעם, ורק אני עוד הולך ומביט במקומות
הישנים לפעמים, באנשים ששם עכשיו. כולנו כבר הלכנו, נעהלה, ורק
את נשארת צוחקת בצילום ישן.


[אוקטובר 2002]