לך, מן הסתם


"לאן אתה בורח עכשיו?"
"אני..." ואז הוא עצר לרגע. לאן באמת הוא הולך?
"רחוק ממך."

הוא מושכת באף שלה. הוא רואה את התנוחה שלה במדויק אפילו
שעכשיו אמצע הלילה והוא עם הגב אליה והיא עומדת חמישה מטרים
מעליו, מעל הבוץ, בחלל שהוא הערב הגשום הזה. היא לובשת ג'ינס,
עטופה, לא הכי טוב שבעולם, בחולצה, עומדת ומחבקת את עצמה
ומושכת באף.

"זה הבית שלך, אתה יודע." חצי גיחוך. "אולי עדיף שאני אלך."

הוא נאנח ותופס את הגיטרה, מטפס חזרה על המרפסת, פנימה. היא
נעלמת בבית שלו, אוספת חולצות מקופלות וזורקת אותן בתוך שק
מיוטה על המיטה. איפה השני אינו יודע, ולא יישאל כי יודע שרוצה
שישאל, שרוצה שיצעק, שרוצה את הריב, שמתפללת לפיוס, למכה, לסוף
שונה מזה. ממיינת ג'ינסים, והדמעות כמו חוטים שקופים מחום בוער
זולגות על הלחיים שלה. מזויית מסויימת העיניים נראות כמו
בלונים קרועים, מסוממים.

היא סיימה. היא מחפשת חוט, היא מחפשת לקשור את השק, ואיזה
ניסוח בומבסטי שימחוק את כל מה שעבר כאן היום. ובכלל הוא עדיין
עומד עם הגיטרה ביד ושותק, ולומד את הצורה של הגוף שלה כשהיא
נעה, ואז, במין אנחה, קורעת שרשרת מהצוואר וקמה ללכת.


"אתה אידיוט."

"סליחה?"

לקח לו עוד איזה שנייה להתעשת על עצמו. היא עמדה ובדקה איפה
המפתחות שלה, והארנק והפלאפון וכל הלקים.

"אתה אידיוט, זתומרת, אם אתה מוותר עליי ועל מה שאנחנו היינו,
שאנחנו עוד יכלנו איכשהו להיות, זתומרת, על זה" והיא מראה
מסביב. "זתומרת.."


"זתומרת אני אפעם לא אפגע בך. לא בכוונה זתומרת."
"פגעת עכשיו."
"אני אנושית. אני רעה בבסיסי. גם אתה."

הוא מתיישב, גב אליה, עוצם עיניים, נכנע.
"איפה הוא?"
"הוא מחכה." היא לחשה למראה. דווקא היום היא הייתה יפה.
העיניים שלה זרחו והשפתיים בהקו והראש נראה טוב והגוף גם.

"אבל שטויות כולם עושים, וגם אני עושה, ושטויות, ושטיות זה לא
אומר שאני לא אוהבת אותך."


ורק אחרי שהיא יצאה הוא ירה.


ינואר 2003