כשהתחיל הגשם הרציני הראשון של החורף, קניתי את הקטנוע הראשון
שלי. קטנצ'יק, 150 סמ"ק כזה, עדין. הם התפלאו, הרי כל כך רציתי
איזה אופנוע רציני, ומה פתאום כשאני סוף סוף עוברת טסט אני
הולכת לקנות דווקא קטנוע? לכו תסבירו להם שהחיים שלי לא במצב
רוח לאופנוע כרגע. ממש לא. עם כל הכיף, את צריכה לחשוב
באופנוע. לזכור באיזה הילוך את, ללחוץ על הקלאץ' מדי פעם, לא
משהו רציני, בערך כמו אוטו בגיר רגיל, אבל גם זו חשיבה. לכו
תסבירו להם שאני לא במצב לחשוב כרגע, שאני קונה את זה רק בשביל
לא לחשוב. לכו תסבירו להם שמה שבאמת קיוויתי זה להתרסק אל תוך
איזו משאית נחמדה או משהו. אולי בכלל קניתי קטנוע רק כי ידעתי
שהיא היתה רוצה שאני אקנה אופנוע. היינו מדברות עליהם שעות
כשלא היה מה לעשות בבסיס, מעדכנות אחת את השנייה ב-GZ החדשים
שעמדו להגיע לארץ ובחידושים שעשו ל- Bandit הישנים, מתווכחות
מי יותר טוב, ה-GPZ 500 של קוואסקי או ה-GS 500 של סוזוקי,
מדמיינות את שתינו קורעות את הכבישים באמריקה על שני
הארלי-דיווידסון ענקיים כאלו, שחורים-נוצצים, דוהרות איזה מאה
שלושים קמ"ש לשעה, צורחות לנהגים האמריקאיים קללות בעברית, שלא
יבינו, ושרות שירים של סאוואג' גארדן. חצי בסיס צחק על
הפריקיות הזאת שלנו, אבל למי היה אכפת. אפילו כשכבר הייתי סמלת
והיא עדיין רב"ט, תכננו להשתחרר ביחד וללכת ישר לעבוד, ועם
הכסף, ללמוד ביחד נהיגה, ולעבור שתינו בטסט ראשון אחרי שהטסטר
נשבע שהוא בחיים לא ראה שתי בנות, שאחת עוד כזאת נמוכה, רוכבות
בכזאת מיומנות על הג'אוות הגרועות שמלמדים בתל אביב. ואז נקנה
בהתחלה סוזוקי ג'י-אן 250 משומש, רק אחד לשתינו, כי ממילא נגור
ביחד ונעבוד באותו המקום, והיא תסיע הלוך ואני חזור. היא תבשל
- לא חריף, שתינו שונאות חריף - ואני אדאג לכביסה, ואנחנו
נוכיח להם שדווקא אפשר גם לעבוד ביחד וגם לגור ביחד, כשאף פעם
לא נריב על הקוטג', כי ממילא שתינו לא אוהבות קוטג'. לכו
תסבירו להם שלפעמים זה דווקא כן עובד.
לא יודעת מה קרה איתה. היא השתחררה ארבעה חודשים אחריי, שלושה
חודשים אחרי שהפסקנו לדבר, וחודשיים אחרי שהתייאשתי והתחלתי
סוף סוף ללמוד נהיגה על אופנוע, לבד. בבית ספר לנהיגה בתל אביב
ראיתי שהג'אווה גבוה מדי בשבילי, ושאפילו על עקבים אני לא
מגיעה לרצפה. אולי אם היא היתה שם, עם המטר שישים ושבע גובה
שלה, ומגיעה בלי בעיה מהג'אווה לרצפה, היתה לי סבלנות לנסות
גם, אבל הייתי שם לבד, וישר ויתרתי והלכתי ללמוד באחד הבתי ספר
היותר יקרים, עם הסוזוקי הנמוך שלהם. עדיין הייתי צריכה עקבים,
אבל הרגשתי יותר בטוחה. כשהמורה נהג לפנינו על הכביש המהיר,
היא פתאום רכבה לידי על הג'אווה שלה וחייכה אלי בשחצנות, אבל
בצחוק כזה, כמו תמיד. ולא היה לי מוזר שהשיער שלה לא עף ברוח,
כי ממילא הוא תמיד בצמה הדוקה ומלא במוס לשיער, עם ריח טוב
כזה, בשביל לשמור אותו במקום כי היא לא סובלת שהוא עף לכל
הכיוונים, לא כמוני, שהשיער תמיד יוצא לי מהקוקו. אבל לא הרחתי
את המוס שלה. לא יודעת למה תמיד כל האידיוטים כותבים שטויות
כמו "וריחך עדיין טרי בנחיריי". אני אף פעם לא זוכרת את הריח.
רק את העיניים שלה אני זוכרת. ורק עם העיניים, היא תמיד צחקה
עלי בשחצנות, אבל הכל היה בצחוק. עד שניגשתי לטסט. לכו תנסו
לעשות טסט באופנוע כשמישהו חותך אתכם כל הזמן מקדימה. מניאקית,
מטומטמת, בת זונה, מכוערת שלא יכולה להפסיד בכבוד, צרחתי עליה
אחרי שירדתי מהאופנוע, כשהטסטר עצר אותי אפילו לפני שיצאנו
לכביש. אבל היא רק המשיכה לחייך את החיוך הנצחי שלה, ואז גם
היא וגם הג'אווה הדוחה שלה, עם הסימן "ל" נעלמו, והמורה שלי
היה שואל מה קרה לי. גם הם שאלו, הרי כל כך רציתי, איך זה שאני
לא מתרכזת? לכו תסבירו להם שאי אפשר להתרכז ככה.
אבל הגשמים כבר עמדו להגיע, ויש לכם מושג איזה זוועה זה לעשות
טסט בגשם? כל הסיכויים שלכם להיכשל. ניסיתי להציע לה בשיעור
הבא שתעלה מאחוריי על ה-GS, ואני אתן לה להרכיב אותי בדרך
חזרה, אבל היא נשארה על הג'אווה והמשיכה לצחוק. קיוויתי שהיא
תיעלם עד הטסט הבא, השלישי שלי, ושתבין כבר שאני רק מבזבזת
בגללה כסף כל הזמן ושהבנתי מה היא רוצה להגיד ושדי כבר, אבל מה
אכפת לה. התחילו לי דמעות בעיניים כשהיא הופיעה למחרת ליד
הטסטר, רגל אחת על הרצפה, מחכה שאני אתחיל לנסוע. בת זונה.
אז דרסתי אותה. ביקשתי מהטסטר להתחיל את השמיניות מהצד שלו,
ופשוט נסעתי בפול ספיד ישר עליה. היא והג'אווה נפלו על הכביש,
ושניהם התחילו לדמם, הוא בדם אדום וחם, היא בדם שחור של שמן
מנועים ודלק. ואז היא קמה, והשאירה אותו לדמם על הכביש, ופשוט
צלעה משם לאט לאט לכיוון תל אביב. ניחשתי שהיא הולכת לאיכילוב,
כי שם הכי קל להוציא גימלים ואנחנו כבר יודעות את כל השיטות,
כי פעם שכבתי שם אחרי שעשיתי תאונה עם האוטו של אמא ואבא אחת
עשרה שעות, והמפקדים המניאקים שלנו לא נתנו לה לצאת לבקר אותי
כי היו לי רק קצת כאבי גב, אבל דיברנו בטלפון חמש וחצי שעות
והייתי צריכה להבטיח לה שאני בסדר עשרים ושתיים פעמים וחצי.
כאילו שיעזור לה ללכת את זה ברגל עכשיו, ייגמר לה הדלק בגלל
הדליפה הרבה לפני שהיא תגיע, המטומטמת. אבל לא הסתכלתי עליה.
הסתכלתי על הטסטר הנחמד, שחייך ועשה "כן" עם הראש, ואותת לי
להמשיך לשלב הבא של המבחן. כשהסתכלתי עליה שוב כשעצרנו בצומת,
היא כבר התחילה לדהות, וראיתי שמאה אחוז שצריך לסדר לה את
הרגלית. רציתי לצעוק לה, אבל שתקתי, והיא המשיכה לדהות עד שהיא
נעלמה. הג'אווה שלה נשאר לדמם על הרצפה.
בצהריים קיבלתי הודעה שעברתי. זה היה ביום רביעי. ביום ראשון
כבר הלכתי לסוכנות מכירות לעשות הזמנה.
הם עמדו שם בשורות, עשרות, כל הגדלים והצבעים והסוגים. מה שאני
רוצה, כמה תשלומים שאני רוצה, הסוכן הסביר לי בנימוס. הסתכלתי
על הסוזוקי החדשים שחייכו לי מהפינה. הבחירה הכי הגיונית, היא
הסביר כשהוא ראה על מה אני מסתכלת. הכי אמינים, מומלצים
למתחילים, טובים לגובה שלך. לכו תסבירו לו שלא אכפת לי מהגובה
שלי.
המשכתי לבהות, אבל העיניים שלי כבר נדדו הלאה. בתצוגה הקידמית,
ממש בחלון, עמד הארלי דיווידסון מהמם. אלף ומשהו סמ"ק, אפילו
לא בדקתי. ממילא, הבנתי פתאום, אסור לי לנהוג על כזה דבר. רק
בגיל 21 יהיה מותר לי לעשות בכלל רישיון של מעל 500 סמ"ק. אבל
בכל מקרה ביקשתי לראות אותו. הסוכן מכירות קצת החוויר כשהוא
הוציא אותו וראיתי שהוא מפחד שאני אפיל אותו ואגרום לנזק של
עשרות אלפי דולרים, אבל מתבייש להגיד. יכולתי להרגיע אותו
ולהגיד לו שממילא אני לא יכולה להוציא אותו לכביש, ושגם אם
הייתי יכולה, אני הרבה יותר חזקה ממה שאני נראית. אבל לא עשיתי
את זה. שיפחד.
התיישבתי, החזקתי את הכידון ועצמתי עיניים. כפות הרגליים שלי
נחו לגמרי על הרצפה. נו, בטח, קאסטום. פתאום ראיתי את הכביש
המהיר האמריקני, את הרוח, שהתחילה להכניע אפילו את השיער העקשן
שלה, ואת החיוך הזה. סאוואג' גארדן ניגנו לי בראש, ופתאום
נזכרתי שאני אפילו לא אוהבת עד כדי כך את סאוואג' גארדן,
וששרתי את השירים על האופנוע רק בגללה.
בכל מקרה, את הריח שלה עדיין לא הרחתי, אז ירדתי. הסתכלתי שוב
על הסוזוקי, ועל הקוואסאקי, ועל הימאהה ועל כל השאר, ואז שוב
על ההארלי. בסוף אמרתי לו שסתם הסתכלתי, ואני בכלל רוצה קטנוע.
מההבעה על הפנים המנומסות שלו ראיתי שהוא בטוח שזה הרבה יותר
מתאים לי, למרות שהוא מופתע ששיניתי את דעתי. לכו תסבירו לו
שלא יכולתי להסתכן בזה שהיא תרכב לידי כל הזמן על הג'אווה שלה,
ואז, אחרי שהיא תעבור טסט, על איזה סוזוקי, ובסוף על הארלי,
ותמיד עם החיוך הזה שלה. בסוף באמת הייתי מתנגשת במשאית.
האטילה החדש שלי, 150 סמ"ק, צבע כחול, הגיע ביום חמישי. ירד
גשם נוראי. לקחתי אותו לכמה סיבובים. כלי שקט, נוח, קטן. לא
צריך לחשוב, רק למשוך את הגז. למחרת לקחתי אותו לטייל באיזור
תל אביב. הרוח היתה חזקה והגשם המשיך לרדת. כל הגוף שלי קפא
לגמרי, בקושי הרגשתי את הידיים, למרות הכפפות, אבל המשכתי לתת
גז. ידעתי שההורים שלי ישתגעו כשאני אחזור הביתה רטובה כמו
איזו שחיינית אולימפית וקופאת מקור. אבל זה דווקא היה בסדר.
אפילו המכוניות התחבאו בבית, והייתי לגמרי לבד על הכביש,
ופתחתי את מגן הפנים של הקסדה, כדי לא להיות בטוחה אם אני בוכה
או אם הפנים שלי כל כך קפואות שהגשם מרגיש כמו טיפות חמות.
אני לא יודעת אם היא הלכה ללמוד נהיגה בסוף. אבל אם כן, אני
מקווה שהיא עברה רק בטסט שלישי.
בדרך חזרה עברתי ליד הבסיס שלי. חודשים שלא הייתי שם, מאז הפעם
האחרונה שביקרתי אותה. רציתי להיכנס לראות את החבר'ה, אבל
ידעתי שהם ירדו עלי על זה שקניתי בסוף אוטומטי, ושאפילו לא
קניתי מעיל רכיבה ובכל זאת אני יוצאת לרכב בקור הזה, בגשם, רק
עם קסדה וזוג כפפות קיץ. והם צודקים, האמת. צודקים לגמרי. אבל
לכו תסבירו להם איזה תענוג זה לרכב על קטנוע בחורף.