על מה אני מדבר רק אם הייתי חולה הייתי מבין
אני לא סובל אותן הן קשות הן מרירות הן כלבות
הן משלימות את עצמן עם קיומן, הבנות האלה, שישרפו להן.
ואני בשלי.
לא סתם נבראתי, אבל הן אוכלות זו את זו רק כדי להראות,
לראות שחור בעיניים נראה לי בסדר כמו מלידה,
קשות כמו אבן מתות נקבות נקובות דם ארורות שיהיו נצמדות אל
מתחת לכרית, השמיכה מתכווצת, אכול זיעה יושב ומפטפט
אני מתאר לעצמי, את עצמי בעוד כמה שנים.
איך מדברים על יד שנייה על אירועים וויכוחים על מי ועל מה.
רק זה כשזה עומד על עצמו, אני מרגיש שהוא נע שם בפנים תולש לי
פיסות בגרון, חלקים שלא קשורים נכנסים ומקווים שירד קצת גשם.
חם ופתאום נכנס להן חול, החולצה מתלכלכת, ולמי בכלל אכפת
לי לא היה מפריע אם היו עכשיו נכנסים בהן ושורפים לפחות הייתי
משתעשע לי, ומה.. לפחות הן יפסיקו בשלהן וינסו למרוד בעצמן
ויחפשו איך לברוח מהקבר.
נכנס להם קצת חול.. יופי אז צריך לתת להן לעשות מזה סיפור?
למה בגלל כמה גרגירים? צריכים להחליף חולצה להתקלח ומה לא.
אז נכנס חול.
ואני בשלי.
אני מגלה אי חשיבות מבצבצת מתוך החולצה.
היא הסירה אותה ומיד נשרפה.
איך, חשבתי...
כנראה הייתה לה