למטה בשדה ישנו חד קרן צחור.
עם כנפיים גדולות ומן קרן כזאת.
מלכך את העשב, מחכה לאחד הנכון,
שאיתו ירכב, יתעופף, לעולמות רחוקים.

מי יהיה אותו אחד? כולם מנסים, באים
מניפים את היד, מנסים לתפוס, ללכוד.
להיות אלו אשר יאצרו את כוחו בידם,
ישתלטו על יצרו הפרוע.

ואני עומד מרחוק, מסתכל, מתקרב, מלטף.
אני אומר, בקול מבקש, בוא. והוא בשלו,
מלווה אותי במבט, עד שהפנה את גבו וכאילו
במין קול לא נשמע, הוא אמר: בוא.

הוא הלך לעבר השמש, עקבתי.
הוא דהר במהירות מסחררת, רדפתי.
כמו משחק מהנה בשביל שנינו.
ואז הוא פרש את כנפיו והתעופף.

ואני פרשתי ידי, עצמתי עיניים. ופתאום
הרגשתי תחושה,מוזרה, חדשה, נעימה.
ואז סמוך לאוזני, שמעתי צהלה של חד קרן.
פקחתי עיני, לגלות שאני על גבו מרחף באוויר.

וכך שיחקנו השניים, השתובבנו במרומים.
ימים, שבועות. יצאנו למסעות, חקרנו עולמות.
נהנו לבד, רק שנינו. ואז יום אחד הוא עזב,
בלי שום הודעה מוקדמת, ואפילו לא מאוחרת.
הלך, נעלם, מצא אהבה אחרת.