ממלמל קצת, נוחר, טיפה רוק יוצא לו מצד הפה, הוא מנגב אותו
במהירות וקולט איפה הוא נמצא.
"מה??" הוא שואל בטימטום שקט שכזה, היו אנשים שהיו מתארים את
זה כייסורים, ייסורים כבדים של גיבור מלחמה, שזה עתה קיבל
פלשבק לא רוצי מהמלחמה האחרונה. הוא פשוט בוהה בתיקרה, מה הוא
חושב? מה הוא חושב לעזאזל?! אבל כנראה שכזה הוא, אפל שכזה,
נסתר, מתחבא ולא רוצה לחשוף את עצמו עקב החוויות המזוויעות
שעבר בחייו, ראה את חצי מפלוגתו נספים אל מול עינוי הקטנות,
המגששות.
כן... ללא ספק, הכל חוזר עכשיו, לתוך פלשבק קטן ומחורבן.
"מה השעה?" הוא שואל בייאוש ועייפות (כי ראו שעבר עליו הרבה
בחיים) את אחד מהיושבים בקירבתו. את התשובה הוא מקבל במהרה ואת
תגובתו הוא מפגין בטכניקה מתקדמת, שרק אדם כמוהו יכול היה
להפגין: "אהה..." הוא קובע. שיא הבעסה על הבעת פניו, החולמנית,
העייפה.
הרוק המנצנץ מופיע שוב פעם בצד הפה שלו, והפעם הוא איחר
בניגובו, פרח מזיכרונו עמוס הזיכרונות, הצלקות... קצת מאוחר
מדי עכשיו, הרוק בחר את יעדו ולשם הוא גם ילך.
בעוד הרוק עושה את שלו, גיבורנו ממצמץ בטימטום רב, נראה שהוא
קלט איך הוא נראה עכשיו, שם לב לנזילה הקטנה שלו, אבל הוא? אין
לו כוח יותר, שינזל...
"שינזל" הוא אומר בקול רם, קולט בכמה שניות מאוחר יותר שאמר את
זה בקול.
"שינזל??" הוא מקבל תשובה תמוהה ממישהו מאחוריו, והוא? נותן
חיוך קטן, מחזיר תשובה חד משמעית - "שינזל..." נרדם.