אתה, אולי ראית אותי במסיבות ריקודים, עומד בצד, מבט חלול
בעיניי, בוחן את עכוזי הנשים המפזזות על רחבת הריקודים, עיניי
המזוגגות מביעות את חוסר ענייני הרב במה שנמצא מסביבי, רוקע
ברגלי לקצב המוסיקה האיומה, מדי פעם מדליק עוד סיגריה ומוצץ
אותה, מחסיר את כל העינוג שבדבר, מעשן אך ורק לשם בעיטת הזמן
אל מעבר לראשי ותודעתי העלובה, נראה שלא במקומי, בודד וחסר
מעש.
את, אולי ראית אותי גוהר מעל כוס קפוצ'ינו בבית הקפה המקומי,
בוהה באדי המים הנוטפים ממנו מעלה, אל התקרה, עיניי לחות ספק
מהאדים, ספק מהעצב המוקרן ממני, לחיי חיוורות, שערי הפרוע מונח
בכובד ראש מרתיח על מצחי הגבוה, מחפש משהו לקרוא בכוס הנוזל
המהביל, מיואש, חולני ומרתיע.
שניכם אולי חשבתם, בעשר השניות חסרות המשמעות ביותר בחייכן
הארורים בהן הקדשתם לי איזושהי מחשבה, אפילו לא מחשבה, רק
פילבול של המוח כמו לפני גסיסתה של תרנגולת כרותת ראש, סתם
גליטצ' קטן במערכת, קצר שהתחיל בעיניים שלכם על שגרמו לכם
להסתכל בי ובמעשיי, טעות איומה שעוררה בכם הרגשות מעושות, טעות
אותה תתקנו במהרה, בוודאי חשבתם לעצמכם, אדם זה אדיש לסביבתו,
אינו אוהב חברה, לא מוצא אהבה, דוחה את הבריות, בלתי נסבל
אפילו בפני אימו מולידתו, מדיף ריח רע מפיו, אפילו, ובכלל, חסר
היגיינה בסיסית. זו, כמובן, המחשבה, חצי המחשבה, הטירטור חסר
הבינה שהצית את מעגלי מוחכם כשהבטתם בי לאותן עשר שניות
השקולות לנשירת נוצה על כר, אותו "פוף" קטן ומציק, שלא מושך
תשומת לב, כמו התעגלותה האחרונה של בועה בכוס משקה מוגז, "פופ"
קטן, והנה היא איננה.

טעיתם, אתה ואת. שניכם.

אינספור מחשבות, כמספרן של יחידות האטום בסלע, באות ושבות
ובאות, בגלים על פני גלים, לפרוט על מיתרי מוחי ולהיעלם כתווים
המוצאים את ייעודם על כינור. כמו ציפורים בנדידה, עוברות
המחשבות על פני ארצותיו הקרות של שממת מוחי לעבר מקומם המובטח
שבגן העדן של אחרי תודעתי, משאירות בי את חותמן, המעורר בחלקו
ובחלקו מזעזע את חיות נפשי העדינות, הפרוותיות.
חוט נמתח אי שם באחוריי מוחי, חוטה של סבלנותי כלפי העומד
לבוא, והוא עומד להיקרע.
אתם מבינים, אתה ואת, צופיי המאוסים, שלא באשמתכם הוסווה ממכם
מידע חשוב, מידע מועיל להבנתי, אם תרצו בה כל עיקר.
מבטיי הלבנים כלפי האינ-כלום והופעתי החיצונית הרדודה, דחייתה
הכל-רגעית של תזוזת אישוניי, חוסר הסתגלותי לעולם המגיע
לעינייך לאחר שזזת, עולם זה אשר כולכם קמים בו לתחייה בכל פעם
שמוחכם אומר לכם שמאס בנוף מוכר, כל מחוותיי בקיום פתטי זה,
החל מפקיחת יחידות הוויזואליזציה בבוקרו של יום ועד סגירתן
בלילה, דרכי העישון שלי, אופן הליכתי, ציון דרכי חיבוקיי
ונשיקותיי, שבילי אבן הצור רצופי השיעמום ושלטי הפרסומת בהם
אני מניע את גלגלי אהבתי ומוכיחם נכונה בתוכחה זועמת, עצם
היותי נכון להניע עצמי בעולם חסר מימוש זה, הכל וכולם נשלטים,
נמעכים ונעלמים לאיטם ע"י חוטה הדק של סבלנותי העומד להיפרם
ולהתפקע.

חלקי התיצרף העומדים לרשותי אינם מושלמים, ועל כן אני אסיר
תודה למי שידו אינה בעניין. הדמות השלטת מונעת ממני להבין מה
לעשות הלאה, לאיפה ללכת, מדוע משפחתי היא משפחתי, ממה לצחוק,
איזה שריר עליי להניע בפרצופי כשמכבים את האור, האם עליי לחייך
לעיוורים ומדוע רמת כתיבתי הינה גרועה יותר, בכל קנה מידה,
מרמתם של מוחות אחרים, נועזים יותר. ומי קבע ערך הנועזות? על
איזה סולם היא עומדת, ובאילו שנתות משתמשת?

והכי חשוב בעיניי חסרות החשיבות, את מי עליי לאהוב? ומי אוהב
אותי?

בעודי בוהה בחלל הריק, מוחי עצוב ונפשי מביעה דעתה בלחישה בלתי
נשמעת, אל תראו בי את הבודד, העצוב, האדיש, המסריח, השנוא,
הדחוי או הלא נאהב.
ראו בי, במחילה ממכם, את המבולבל, חסר חוש הכיוון. האיש לו
חסרה החתיכה החשובה בפאזל חייו המתנהלים בקצב מטורף בלי שיוכל
לעצרם, ובלי שיוכל לשלוט בהם. המסכן, שאת המעטפה בה כתובה מהות
קיומו תלו על מסמר גבוה אליו הוא אינו יכול לקפוץ, מסמר גבוה
כל כך שאף סולם אינו מסוגל להגיע אליו, מסמר כל כך גבוה, לכל
הרוחות, שאף אחד אינו מסוגל לתלות עליו שום מעטפה מזדיינת.

כי כתביי אלה אינם התבכיינות מסוג מסויים, מה גם שמילים אלה לא
חוברו יחדיו כדי ליצור אצלכם רגש. אני מייחל, לעומת זאת,
שייצור בכם פעולה.

ראו בי את החסר, המחסיר, והמוחסר.

אתה ואת, כולכם. ראו בי את קריאתי לעזרה.