הגשם לא מפסיק לרדת, דופק על החלון, מחפש תשומת לב ואני מסתכלת
על כל הטיפות השקופות האלה וחושבת שאולי הגשם יורד בגללי, אולי
כל הטיפות האלה בכלל יורדות ממני.
אני מסתכלת על השולחן הריק שלי ומנסה להבין מה חסר שם, אולי
קקטוס נחמד כדי שאני אוכל לדקור את עצמי כל בוקר, יוציא את כל
הכאב שבתוכי בצורת טיפות דם קטנות ואף אחד לא ידע. את הטיפות
הקטנות אני אאסוף ואשמור, עד שהן יהפכו לעיסה אדומה ואני אבנה
לי מהן לב ואשים אותו על השולחן הריק.
במקום לעבוד אני אסתכל עליו, במיוחד כשאני אהיה עצובה או כשאני
אהיה זקוקה לאהבה והלב שלי, שיהיה מתוכנת להבין את רגשותי,
ישלח שתי ידיים מתוכו ויחבק אותי חזק חזק כמו שאני אוהבת
ולפעמים אם אני רק ארצה הוא יחבק כל כך חזק עד שאני אפסיק
לנשום ואז הוא ישחרר ושוב נמשיך להתנהג כאילו כלום לא קרה.
כשיהיה לי משעמם הוא יוציא מתוכו גם שתי רגליים וראש ואני
אוציא אותו לטייל בגינה ונלך יד ביד, וכולם יסתכלו עלינו
ויגידו "תראו, זאת אשה עם לב".
ולב ידע להצחיק אותי ולהבין אותי ואף אחד לא יצליח להגיע אל
הלב שלי כי הוא יהיה רק שלי. בגב יהיה לו מנגנון שאוכל לסובב,
אם רק ארצה, והוא ישמיע לי מוסיקה שתתנגן בעוצמה עדינה ומרגיעה
ומטורפת, בדיוק כמו שאני אוהבת.
למילים לא יהיה מקום בינינו, לב יבין בדיוק למה אני מתכוונת גם
ללא מילים ואם רק ארצה הוא ימשיך לחבק ולחייך ולהיות שם בדיוק
כמו שאני רוצה.
וכשיהיה לי עצוב, ממש עצוב, ואני אבין שאני לא רוצה לחיות
יותר, לב יוציא מתוכו את כל הורידים והעורקים ויכין לי מהם חבל
תלייה ואני אוכל להשתמש בו...
אם רק ארצה.