"לא בא לי" היא זרקה לחלל הרועש, "פשוט כבר לא בא לי".
היום החשיך ולא נמצא איזה ירח שיעשה טובה ויאיר פה משהו. הם
המשיכו ללכת ברחוב הסואן ועצרו ליד דוכן פלאפל לאכול איזה מנה
הגונה של שמן מטוגן מלפני כמה ימים. "אני יודע שאחר כך אני
ארגיש רע" הוא אמר, "אבל יאללה, אני מת מרעב". עשרה שקלים עברו
מיד ליד, הוא לקח את הפיתה הדחוסה והם המשיכו ללכת לכיוון
הבית. היא הביטה בו איך שהוא נוגס בפיתה באסטרטגיות וחשיבה
יוצרת, מנסה שלא להתלכלך מהקומבינה המפוקפקת שבידו ופתאום גל
של רחמים עטף אותה. "איזה ילד קטן" חשבה לעצמה ורצתה לחבק
אותו.
הפיתה נגמרה בדיוק ליד מפתן הדלת. המפתח הסתובב והם כבר היו
בפנים, הולכים לחדר השינה וסוגרים את הדלת. "עכשיו?" הוא שאל
אותה והיא אמרה "כן".
הבגדים התקלפו מהגופות הצעירים והושלכו בחוסר אכפתיות אל הרצפה
, מצטרפים אל שאר הזרוקים שהיו שם. הם נכנסו למיטה וסגרו עליהם
את השמיכה. "מה עכשיו?" הוא שאל והיא אמרה "סבלנות, תן לי
להתרכז".
היא עצמה את העיניים ולקחה שתי נשימות לתוך הבטן הקטנה שלה.
אחר פתחה אותן ואמרה לו "טוב. אז עכשיו תלטף אותי. אבל לאט. קח
את הזמן. תלטף הכל. את כל הגוף שלי עד שלא תשאיר מקום לא
מלוטף, ובלי להפסיק עד שאני אומרת".
בחוסר חשק, שאלות ותהיות הוא החל מבצע את פקודותיה. ידו רפרפה
לאט על כל תא בגוף הרזה שלה. הוא אהב את הגוף הזה אבל גם היה
עייף משבוע של עבודה, ריצות וסידורים וכל הרעיון הזה שלה לא
נראה לו מלכתחילה. נכון שהם לא שכבו הרבה זמן אבל השקעה כזו?
למי יש כוח... הוא כל כך רצה להטיל את הגוף שלו על המזרן
ולחטוף איזו תנומה הגונה עד הבוקר.
אז הוא ליטף וליטף לפחות עשרים דקות, עד שאמרה "טוב, די. זה לא
עובד. עזוב את זה".
"תני צ'אנס" הוא אמר, "אני יכול ללטף עוד". "לא משנה" אמרה,
"זה לא עובד, זה לא בא, לשנינו אין חשק, לא משנה, מחר". היא
קמה, התלבשה והלכה למטבח "קפה?" שאלה אותו והוא הסכים.
כעבור כמה דקות חזרה עם שני ספלים ובתוכם המשקה המחמם שעושה את
העבודה בשביל כולם. הם ישבו ולגמו, מיואשים. "אז מה?" הוא שאל,
"מה?" החזירה לו, "מה נעשה?" המשיך, "כלום. לא משנה, לא הולך
וזהו. לא בא לי. לא בא לך. לא יודעת, אולי זה נגמר בינינו,
אולי זה תקופה וזה עובר, אולי לא יודעת. לא אכפת לי כבר מה
אולי. בוא נעזוב את זה".

במקום אחר בזמן אחר הלכה לה בחורה לבד ברחוב. קראו לה מנואלה
אבל כולם קראו לה המוצצת. כולם זאת אומרת רק הלקוחות שלה.
כשהיו מתקשרים למשרד להזמין אותה, היו מבקשים את המוצצת. "אני
רוצה את המוצצת, בבקשה" היו אומרים, ואף פעם לא היו טעויות.
תמיד היו שולחים אותה. זה לא שהיא לא הייתה גם מזדיינת טוב אלא
שפשוט הרוב לא הגיעו אתה למצב הזה, תמיד זה היה נגמר מהר. זאת
הייתה ההתמחות הקטנה שלה בעולם הזה. התואר הזה העניק למנואלה
גאווה שעה שהייתה מהלכת לה ברחוב, סתם כך לבדה, מחייכת לעצמה,
אוצרת בתוכה את הסוד הכמוס שהוא רק שלה ושל עוד כמה מאות
גברים. בכל מקרה, היא עצרה ליד בית הקפה האהוב עליה, התיישבה
והזמינה קפה שחור. גם בזה הייתה גאה. אף פעם לא לקחה שוקו או
הפוך גדול, תמיד קפה שחור בכוס קטנה. תמיד גם היה נדמה לה
שהמלצרית מביטה בה במבט אחר כשהייתה מביאה לה את הבקשה המוזרה.
מבט עם הערכה קטנה.
אז מציצות וקפה שחור. זה מה שנתן למנואלה את התחושה שהיא
מיוחדת.
באותו יום נכנס לבית קפה בחור צעיר. תמיד אחרי המנה פלאפל שהוא
אוכל הוא אוהב לשטוף את זה עם אספרסו. העובדה שהוא נכנס לבר
מזמין אספרסו, שותה אותו בעמידה והולך נותנת לו להרגיש שהוא
באיטליה. לפעמים הוא חושב לעצמו שאולי הוא סתם נראה מטופש
בעיני מכין הקפה, אבל זה לא מונע בעדו לחוש את אותה תחושה
עדינה של גאווה. אז באותו יום הוא עמד שם, מחכה לאספרסו, מביט
מסביב לראות מה חדש, כשעינו קלטה את מנואלה. לידה הייתה מונחת
לה כוס קפה שחור. היא ישבה והביטה החוצה על העוברים והשבים
ונראתה בעיניו מיוחדת. היה בה משהו רגוע. למרות שנראתה בת גילו
היה לה מבט של מישהי שלא מפחדת ממה שהיא רואה. זו הייתה התחושה
שלו. הוא רצה לגשת אבל נמלך בדעתו. במקום זה שתה בשלוק אחד את
האספרסו, שילם וגם נתן טיפ לברמן כמו שעושים באיטליה, יצא את
הבית קפה והלך.
מנואלה שתתה את הקפה השחור שלה באיטיות המיוחדת רק לה, מביטה
על הרחוב ההומה, מנסה לזהות גברים שאולי חלקו אתה פעם לילה. זה
היה אחד מהתחביבים האהובים עליה. לפעמים כשנחה עליה רוח שטות,
אפילו הייתה ניגשת לאיזה זוג ומברכת את הגבר המוכר לה לשלום.
לפעמים אפילו נושקת לו על הלחי והולכת. סתם כדי לעורר משהו,
סתם כדי להתגרות.  
באותו יום לאחר שסיימה את הקפה, שילמה למלצרית והשאירה טיפ,
יצאה את המקום והמשיכה את הטיול של השעה האחרונה לפני תחילת
העבודה. כל מיני חנויות הציעו כל מיני דברים לא מעניינים
ואפילו חנויות הסקס הציגו בחלון ראווה אסופה של בובות שבורות
מלובשות בבגדים קרועים צבועות באור אדום מהבהב כאילו מהסס אם
זה מה שבא לו לעשות. כנראה שגם לסקס כבר אין קונים.
מנואלה הלכה ברחוב והבחור הצעיר עם הגאווה מהאספרסו, שבינתיים
פגה, הבחין בה שוב מבעד לחלון חנות סרטי הוידאו שבה הוא עובד
באופן זמני כבר שנתיים. גם בהליכה שלה היה משהו שלא מפחד ללכת,
כך הרגיש, הוא רצה לצאת אליה ולשאול שאלות מביכות אבל שוב נמלך
בדעתו והחזיר את המבט לחנות האפרורית. מישהי נודניקית שאלה
אותו מה הוא חושב על הסרט החדש של וודי אלן. הוא ענה לה שהוא
מצוין לדעתו, למרות שלא חשב כך. שתאכל אותה. לקוחות מעצבנים
מגיע להם לסבול קצת בחיים. זה היה המוטו שלו. כשהגיעה השעה חמש
יצא את הספרייה באנחת רווחה, עלה על קו חמש, ירד בדיזינגוף
פינת פרישמן, פתח את דלת ביתו נכנס וסגר את הדלת.

באותו זמן מנואלה כבר הייתה שעתיים עמוק בתוך העבודה. היו שם
כל מיני עניינים וגינלים, רגולר-אובלים למסתפקים בבנאלי,
מולטי-אורלים למבינים עניין, וקקי-אנלים ללקוחות המעצבנים.
העבודה קלחה, לקוחות הגיעו והלכו, עד שאחרי שלוש שעות של פתיחת
סתימות ושאיבת צינורות החדר של המלון נראה כמו אחרי מסיבה
פראית של זריקת סחלב. אחרי שהלקוח הדתי הלך, נשארו לה כמה דקות
לנקות ולשתות איזה תה חם. היא ישבה על הספה הלחה, בוהה בחלון
שהפעם לשם שינוי, במקום קיר או איזה חלון של מלון אחר השקיף
ממנו הים התל אביבי. מחשבות החלו להציף את מוחה. מה אני עושה
בחדר הזה, חשבה לעצמה, איפה ריצ'רד גיר שיבוא וייקח אותי? אצלי
באים כל יום גרסאות קודמות של דובי גל. אם כבר להיות זונה עדיף
בהוליווד. לפחות באים מפורסמים. אני זונה! חשבה לעצמה. זונה.
אני זונה. כשיקללו אותי ברחוב ויגידו לי "יה בת זונה!" אני
אגיד "לא בת של, אני זונה!", וכשגבר שאני אצא אתו ישאל אותי עם
כמה גברים שכבתי אני אגיד "בין תשע מאות לאלף", וכשאני אבוא
לביקור אצל ההורים שלי שלא ראיתי אותם כבר חצי שנה, והם ישאלו
אותי איך בעבודה אני אגיד "כרגיל, מוצצים", וכשאני אבוא לראיון
עבודה באיזה חנות לבגדים וישאלו אותי אם יש לי המלצות אני אגיד
"יש לי אלף לקוחות מרוצים". אחרי כמה דקות של מחשבה, הגיעה
מנואלה למסקנה, שלמרות שהיא רק שנה במקצוע הזה כבר העתיד ורוד
יותר. היא הספיקה להביט עוד קצת מהחלון וללגום מהתה הפושר,
ומחשבה שהיא רוצה ללכת קצת לים כשתיגמר המשמרת הספיקה לעבור לה
במוח לפני ששוב דפקו לה בדלת.
כשהלקוח האחרון הלך, עמנואלה התקלחה, התלבשה, אמרה שלום לחדר
ששירת אותה נאמנה, ירדה במעלית והגיעה לדלפק להחזיר את
המפתחות. הבחור שעמד שם קרץ לה כאילו שהם מכירים מעש לילה של
כיתה זין. בסך הכל קיבלת מציצה בחור, חשבה לעצמה, לא סיפרתי לך
את הבעיות שלי עם אימא שלי. היא החזירה לו את המפתח עם חיוך
שהדביקה לעצמה מבעוד מועד, חיוך שיבטיח את פגישתם הבאה, יצאה
את המלון ושמה פעמיה אל עבר הים. האוויר היה קריר, היא חיבקה
את עצמה במעיל והנעלי עקב הגבוהות והשחורות הרעישו וקלקלו לה
את השקט. סוף סוף כשהגיעה לחוף פרישמן חלצה אותם, החליקה רגליה
אל תוך החול העוטף והתקרבה לשפת הים. המוח עדיין היה מלא ב
"אתה חמוד" , "תני לי עוד", "אף פעם לא ראיתי כזה גדול",
"עכשיו אני מבין למה קוראים לך המוצצת", וכל מיני כאלה, מחשבות
שלכלכו לה את הים. אני צריכה לעזוב את העבודה הזאת, חשבה, אבל
לאן? מזכירה אצל איזה עורך דין? יצא לי להכיר את כולם. לא
שווים יריקה. מוכרת בגדים? בשביל עשרים שקל לשעה? חשבה ואז
הבחינה בו. הוא ישב על החול ובהה בגלים. הוא היה מוכר לה
ובעבודה כמו שלה כשמישהו מוכר זה לא צחוק. "גברת קפה שחור" אמר
לה פתאום "אדון אספרסו" נזכרה וחייכה בהקלה, "הגאוות הקטנות של
החיים" הוסיפה אליו. "מה את עושה כאן?" שאל אחת ממבחר השאלות
המביכות שלו. "חוזרת מהעבודה" השיבה לו עם חצי חיוך. "עובדים
עד שעות כאלה אצלכם?" התעניין בצורה שהזכירה לו את אימא שלו.
"כן, עובדים קשה" השיבה. "את אוהבת את העבודה שלך?" שאל, "אני
לא יודעת, אני טובה בזה וזאת עבודה מכניסה, אבל קצת נמאס לי".
"גם לי" הראה הבחור אמפטיה כמו באיטליה, "אני גם מרגיש ככה".
"לא שאלת במה אני עובדת", "לא, הכל אותו הדבר, מה זה משנה".
תשובתו מצאה חן בעיניה והיא התיישבה לידו וביחד הם בהו בגלים
המתנפצים עם הרבה שתיקות מביכות, שאלות מביכות, ואווירה של
טיפשות כללית באוויר. מקץ חצי שעה היא קמה, נפרדה לשלום,
והלכה. לא הרבה מזדמנות לה שיחות בטלות כאלה על חוף הים,
ולמרות תחושת הטמטום שאפפה אותם היה בזה גם משהו משחרר. בחורה
וגבר משוחחים על הא ודא וגה ובה סתם ככה בלי סיבה.
יום לאחר מכן נשארה עד תחילת המשמרת בבית. מדי פעם אכלה משהו,
קראה איזה חצי ספר לא מוצלח, פשפשה ברשימות ישנות ומצאה שם
משהו שכתבה כשהייתה בת 10 . "אני רוצה להיות משהו אחר מהמשפחה
המשעממת הזאת". קראה וחייכה לעצמה.
השעה שלוש הגיעה, היא התלבשה במיטב בגדיה המאווררים והמחוררים,
נעלה את נעלי העקב האדומות שקנתה בכיכר המדינה, כיסתה את כל זה
במעיל ארוך ויצאה אל המלון שנמסר לה כשעה לפני זה. כשהגיעה
לחדר הדבר האחרון שהתחשק לה זה לערוך שאיבות לגברים שעירים
ונודניקים. אולי אני אודיע שאני חולה, חשבה, מגיע לי כמה ימי
מחלה בשנה.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת. מבט חטוף אל השעון הראה שהשעה שלוש
וחמש דקות. לא מבזבזים זמן בחברה המטופשת הזאת שאני עובדת בה,
ולמה בכלל אני צריכה לעבוד בחברה? הייתי מרוויחה יותר אם הייתי
עצמאית, יש לי כבר את חוג הלקוחות הקבועים שלי. מה צריך לעשות?
לפתוח תיק במס הכנסה? אני מכירה שם את כולם. אני הרי נותנת להם
מס הכנסה עם ריח של עוד.
שוב דפיקה בדלת. מנואלה פתחה בחוסר חשק והנה עומד שם מבויש ואף
מופתע, ההוא מהים.
"אדון אספרסו" אמרה מנואלה וחייכה , והוא השיב לה מבולבל "גברת
קפה שחור".
"תכנס" אמרה והוא ענה "לא, כנראה טעיתי בחדר", אז היא המשיכה
"ביקשת את המוצצת, לא?", הוא הביט בה מבוהל והנהן. "אז תכנס".
לא הייתה ברירה והוא נכנס, הדלת נסגרה ושניהם עמדו כמחכים
לגודו. "אל תביט בי ככה. לא אמרת שזה לא משנה איזה עבודה,
שכולן אותו הדבר?" , "אמרתי אבל לא התכוונתי" ענה בכנות,
"אמרתי כי לא רציתי לספר שאני עובד בספריית וידאו".
"טוב , לא משנה, עבודה זאת עבודה ואני לא רוצה לגזול לך זמן
יקר",
"אני לא יודע... לא נעים לי". אמר אדון אספרסו החסוד.
"אתה בטח לא מהגברים האלה שמשלמים כדי לדבר עם הזונה וכדי
שתלטף להם את הראש..."
"לא" ענה, "אם ככה, בוא אני אראה לך מה אני יודעת לעשות. זאת
העבודה שלי. מה זה משנה? אם הייתי באה אליך לספרייה לא היית
משאיל לי סרט כי לא נעים לך?"
היה בזה איזושהי פואנטה הגיונית, חשב לעצמו, ומיד הם נכנסו
לעניינים. מנואלה הראתה לו מה שהיא יודעת לעשות והוא רק היה
צריך לראות. ולהתרשם. ולגמור.
אחרי חצי שעה העניין הסתיים. "נו? איך אני?" שאלה, "אין ספק
שהכינוי מתאים לך" ענה לה באמינות כובשת.

אחרי כחצי שנה של פגישות בים ושאר מיני כאלה, החליטה מנואלה
לפרוש בשיא, לוותר על ימי המחלה שעדיין חשבה שמגיעים לה למרות
שאף אחד אחר לא חשב ככה, ולעבור לגור עם אדון אספרסו. הוא עזב
את העבודה בספריית וידאו ובינתיים החליט לעבוד בבית קפה. רק עד
שהוא ימצא משהו אחר.
החיים ביחד החלו נדבקים אל שניהם, וביום אחד, בזמן אחר ובמקום
אחר, הם הלכו בדיזינגוף, בדרך "לפלאפל אבי", הוא שאל אותה אם
בא לה גם איזו מנת שמן הגונה מלפני כמה ימים בפיתה, והיא חשבה
ואמרה שלא. "למה לא? מקודם אמרת שאת רוצה" אמר לה "לא בא לי"
היא זרקה לחלל הרועש, "פשוט כבר לא בא לי".