אחרי 20 שנה הבנתי שמספיק. אני גר באותה דירה צפופה, אין לי את
הפרטיות שלי, ואני חייב למצוא לי דירה חדשה. אז באישון לילה
קמתי, ארזתי את מעט החפצים שהיו לי בתוך תיק גב, ויצאתי לחפש
לי מקום חדש לגור בו.
הדירה הקודמת הייתה מאוד נחמדה, ושימשה אותי יפה עד לא מזמן.
שם גדלתי ושם התבגרתי, אבל היא פשוט "קטנה עלי" כבר. אני לא
יכול להסתובב בלי להיתקל במישהו או במשהו, או בלי ליפול על
איזה משהו שהשארתי על הרצפה. כן, אני יודע שזאת אשמתי אמא,
שאני כל כך מבולגן, אבל זה לא רק זה שאני מבולגן - מאז התיכון
לא הייתה לי דקה פנויה בשביל לעשות קצת סדר. ולמה לא לפני? כי
בזמן התיכון לא ראיתי בכלל את הבלגן. ולפני זה? לפני זה זה
בכלל לא היה שם, אני חושב. אולי כן? טוב, מה זה משנה. זה כבר
יצא מכלל שליטה, אז יוצאים ועוברים הלאה.
בקיצור, כמו שאמרתי, ארזתי את החפצים שלי ויצאתי בשקט בשקט על
קצות האצבעות. בדרך הפלתי איזו בובת חרסינה שישבה על המדף,
שלמזלי רק נסדקה ולא התנפצה לרסיסים, והשאירה סימן קטן על
הקיר. לא משהו שצבע לא יכסה.
איך שפתחתי את הדלת, חטפתי מכת רוח רצינית ומקפיאה. שכחתי
לגמרי שבחוץ קר. הדירה הייתה מחוממת ומקושרת יפה לכל מקום
שצריך, אז מה הבעיה? למה צריך לצאת החוצה? טלפון אחד והכל היה
מסתדר. אז כמובן שמעיל אין לי, ואני נותרתי קפוא לחלוטין,
בדרכי לחפש לי דירה חדשה. לרגע קטן חשבתי לחזור על עקבותי, אבל
תמונה קטנה שקפצה לי לראש, של איך זה לגור שם, הייתה בהחלט
מספיקה בשביל לשלוח אותי מורם סנטר לחפש לי מקום חדש לגור בו.

תחנה ראשונה: חברה
התקשרתי אליה וביקשתי לעלות. אפילו שהיה אמצע הלילה, ידעתי שזה
לא יפריע לה, כי היא חיית לילה אולטימטיבית. אני לא חושב שאי
פעם הייתי בדירה שלה, לפחות לא בזמן האחרון. גיליתי שהדירה שלה
דומה לדירה שלי, אבל כמובן קצת יותר מסודרת.
בפינה ראיתי כמה ארגזים. הסתכלתי עליהם במבט מבולבל וניסיתי
להבין. כשלא הצלחתי היא הסבירה לי שגם היא חושבת לעבור, והיא
רק מנסה לבדוק איך זה יהיה.
מותש ועייף נרדמתי על מיטה שהיא הציעה לי בסלון, וישנתי לי שנת
ישירים שכמוה לא ישנתי כבר הרבה זמן מרוב זוהמה. כשהתעוררתי
בבוקר גיליתי שאני לבד בבית, וליד המנורה חיכה לי פתק קטן:
"הלכתי לעבודה, help yourself". הכנתי לי ארוחת בוהריים וראיתי
קצת טלוויזיה. בערב היא חזרה, ישבנו ודיברנו קצת, ראינו עוד
טלוויזיה, אכלנו והלכנו שוב לישון.
וככה, יום רודף יום, ושבוע רודף שבוע. אחרי כמה שבועות זה הכה
בי כרעם ביום בהיר - הפסקתי לחפש! קמתי, סידרתי אחרי, ארזתי,
ניקיתי, השארתי פתק קטן עם המילה "תודה" ויצאתי חזרה לרחוב.

"המזג אוויר הזה, הוא לא משתנה? למה תמיד כל כך קר בחוץ?! אפשר
לחשוב שאנחנו בלונדון או משהו". לא היה לי מושג מאיפה להתחיל
ואיפה לחפש, אז המשכתי להסתובב ברחוב.
מרחוק הבהבו אלי אורות נוצצים. התקרבתי וראיתי שמדובר בבית
קטן, שעל הדלת שלו מוטבע צלב. מעולם לא חשבתי שאני אראה ככה,
באמצע העיר פה בישראל, בית של כומר, אבל זה מה שזה היה.

תחנה שניה: הכומר
דפקתי על הדלת בעדינות. אין קול ואין עונה. אולי הוא לא בבית?
החלטתי לחכות קצת בחוץ, אולי האדם שגר כאן יחזור ויתן לי
להיכנס. בדיוק באותו הרגע שסיימתי את המחשבה הקצרה הזאת, נפתחו
ארובות השמיים ומבול נוראי, מלווה ברוחות שכמעט העיפו אותי
באוויר, התחיל לרדת. רטוב ומובס, עמדתי שם ברחוב בלי לדעת לאן
זה מתקדם. ניסיתי לדפוק שוב על הדלת, והגשם רק התחזק. החלטתי
לשנות גישה ולחשוב לשני. הכומר שגר פה, הוא בטח חבר של אלוהים,
לא? אלוהים כנראה רואה אותי ומנסה לשכנע אותי להיכנס.
"זה העניין!", שמחתי על ההבנה. ניסיתי לפתוח את הדלת ולהפתעתי
הצלחתי! רצתי פנימה בכל הכוח כדי להתחמק מהגשם ומהרוח, ונכנסתי
לסלון. האש באח בערה. משהו פה נראה לי קצת מוזר - ממתי יש אח
בבתים בארץ? לא, רגע, זה לא מה שמוזר. בעצם מה שהיה מוזר זה
שהאח דלקה ולא היה אף אחד בבית. "טוב", חשבתי לעצמי, "אני
ארגיש בבית. ככה אלוהים בטח רצה". איך שהדלקתי את הטלוויזיה
והתכוננתי להכין לעצמי כוס קפה, שמעתי קול והסתובבתי בבהלה
אחורה.
"שלום", הוא אמר, "ברוך הבא". לא הבנתי מאיפה מגיע הקול הזה.
"בוא, תיכנס". אז ראיתי שהקול מגיע מחדר. על הדלת היה שלט -
"חדר ווידויים". אני לא קתולי - אני  בקושי זוכר מה זה להיות
יהודי - מה לי ולווידויים? החלטתי לנסות בכל זאת. אחרי הכל,
מיליוני אנשים חיים עם זה יופי, אז למה לא? נכנסתי, התיישבתי
והחלון הקטן בחדר נפתח (אני לא אלאה אתכם בתיאורים, כולכם
ראיתם תא ווידויים בטלוויזיה). התחלתי לספר לכומר בצד השני למה
עזבתי ושאני מחפש מקום חדש. הכומר היה יותר חברותי ממה שחשבתי,
ואפילו אמר לי כמה ברכות להגיד בשביל להצליח. ניסיתי לתומי
לפתח איתו שיחה קצרה, אבל הוא בשלו, עם הברכות. כשניסיתי שוב,
החלון נסגר.
יצאתי חזרה לסלון, והמשכתי לראות טלוויזיה, תוך כדי שאני מהרהר
בברכות של הכומר ובהתנהגות המוזרה שלו.
כשהגיעה השעה לישון, הצעתי לעצמי מיטה, התקלחתי במקלחת חמה
ולוהטת, ונכנסתי למיטה, מהרהר.
בבוקר הרגשתי שאני כבר לא יכול להישאר שם. הרגשתי שאני חייב
להמשיך לזוז ולחפש, כי בבית הזה אני לא אמצא לי מקום לגור.
השארתי פתק תודה קצר ויצאתי חזרה לקור.
בדרך החוצה הצצתי פעם אחרונה על הבית, אבל עדיין לא הצלחתי
לפענח את סוד הקסם שמשך אותי פנימה.

המשכתי להסתובב לי ברחובות בעיר. מזג האוויר נראה כאילו הוא
השתפר קצת - טיפה פחות קר, הגשם הפסיק, ומבין העננים השמש
החדירה קרן או שתיים. נכנסתי לאינטרנט קפה הראשון שמצאתי
ברחוב, הזמנתי כוס קפה והתיישבתי לכתוב לה.

תחנה שלישית: אחותי
"אהלן אחותי, מה נשמע?
כבר שנתיים לא דיברנו, לא? מה קורה איתך? מה נשמע? מה המצב?
אני ממש מקווה שהכל בסדר, שהכל הולך מצויין.
אני אשמח לקפוץ לביקור מתישהו בקרוב, ואני עוד יותר אשמח אם
אני אוכל גם ליפול עליך קצת. עזבתי את הדירה שלי לפני כמה זמן,
ובינתיים אני לא מוצא מקום חדש לישון בו ולקרוא לו בית, אז
אולי תוכלי לארח אותי קצת?
                   תשלחי לי תשובה,
                               באהבה,
                                           אני"

המשכתי ללגום את הקפה שלי, הסתכלתי קצת מהחלון על התנועה
הזורמת בחוץ, הזמנתי לי עוד כוס קפה ובין לבין שוטטתי קצת
באינטרנט. דקה הצטרפה לדקה, ביחד הן הצטרפו לשעות, הכרתי את כל
פינות האינטרנט ואז הגיעה התשובה.

"היי,
סבבה, אתה מוזמן. אני גרה עדיין באותו מקום. אתה יכול לבוא מתי
שבא לך".

שילמתי את החשבון, לקחתי את התיק, ויצאתי לדרך.
זכרתי בדיוק איך הבית שלה נראה, איפה הוא נמצא, את כל השכנים
ואת הסביבה. נכנסתי לבניין, עליתי, דפקתי בדלת ונכנסתי. הדירה
שלה לא השתנתה בהרבה, אבל משום מה היא הייתה יותר יפה ממה
שזכרתי. הזכרון מתעתע בנו לאורך השנים, וכנראה שזה היה
העניין.
היא קיבלה אותי בחיבוק חם ובכוס שוקו, וישבנו להשלים פערים.
סיפרתי לה למה עזבתי, מה אני מחפש (אפילו שלי בעצמי אין שמץ של
מושג), שאלתי מה קורה איתה, וישבנו ודיברנו.
לפני שהרגשתי בכלל, הלילה כבר הגיע, והשעה הייתה מאוחרת
והחלטנו ללכת לישון. לראשונה קיבלתי חדר משלי, עם מיטה גדולה
ונוחה. חדר מקסים, קטן ונעים, עם מקלחת צמודה. איזו מקלחת זאת
הייתה - חמה, נעימה, שהורידה ממני את האבק של הרחוב.

תחנה רביעית: הסוכן
ככה עברו עלי כמה ימים בנעימים, ישבנו ודיברנו, ואפילו יצאנו
להסתובב קצת ברחוב, להסתכל על עוברים ושבים. באחד מהטיולים
שלנו נתקלתי בסוכנות נדל"ן קטנה, שנראתה מאוד ביתית ומאוד
מזמינה. מכיוון שהיא הייתה צריכה להתפנות קצת לעיסוקיה, נפרדתי
ממנה לשלום ונכנסתי לסוכנות הנדל"ן. הופתעתי לגלות שבכל
הסוכנות יש סוכן אחד בלבד. התיישבתי והתחלתי להסביר לו-
"אתה מבין? אני מחפש דירה נחמדה וחמימה, או כמו שסבתא שלי
אומרת 'גמיטליש' (ביתית). הדירה הקודמת הייתה כל כך צפופה שלא
יכולתי להישאר בה יותר. אני רוצה איזור שקט, עם נוף יפה, והכי
חשוב, שהשכנים והשותפים יהיו נחמדים".
הוא רשם לעצמו, הנהן, לקח את הטלפון שלי והבטיח לחזור אלי
בהקדם האפשרי. חזרתי בינתיים אליה לדירה, סיפרתי לה על הביקור
בסוכנות ועל שאר היום, והלכנו לישון.

כשקמתי בבוקר הייתה לי הודעה בפלאפון:
"שלום, כאן הסוכן. מצאתי לך דירה מקסימה, בדיוק מה שחיפשת.
והמחיר? ממוצע. לא יקר ולא זול, אבל בהחלט משהו שאפשר לעמוד
בו".
קמתי מהר, התלבשתי ויצאתי לכיוון הסוכנות. את הדרך הזאת עשיתי
כבר כמה פעמים שלצד הדרך היה בית קטן עם שלט מהבהב שבו כתוב
"מגדת עתידות". הסתכלתי על השעון. עוד היה לי זמן לעצור אצלה,
רק מתוך סקרנות, לפני שהסוכנות תיסגר.

תחנה חמישית: מגדת העתידות
נכנסתי. ציפיתי לראות אישה זקנה עם מטפחת וכדור בדולח, אבל
במקומה ישבה בחורה צעירה לבושה באלגנטיות, שעיינה בספר. כחכחתי
בגרוני בעדינות והיא הרימה את הראש והסתכלה עלי. היא הזמינה
אותי לשבת, כיבדה אותי בקפה וסיגריה, ותקעה בי מבט חודר. תוך
שניה הרגשתי שהעיניים שלה מפשפשות עמוק עמוק בתוך הנשמה שלי,
ואחרי שניה היא התחילה לספר את הסיפור שלי.
אותה בחורה הותירה אותי עם פה פעור, המום לחלוטין. אחרי שכל זה
נגמר, היא התחילה לפרט לי את כל מה שיכול לקרות אם אני רק
ארצה, את כל הדברים שהשארתי בדירה, את כל הדברים שהניעו אותי
לעזוב ובכלל לא ידעתי. היא חתמה את שטף הדיבור עם חיוך ואמרה -
"עזבת בגללך, לא בגלל משהו בדירה", ושתקה.

שילמתי לה את הסכום שהיה רשום מעל ראשה, והיא ליוותה אותי
החוצה בשתיקה. המשכתי מבולבל אל עבר הסוכנות. הסוכן נורא שמח
לראות אותי, וסיפר לי קצת על המקום שהוא מצא לי. הוא נתן לי את
הכתובת ומפתח.

תחנה שישית: הדירה
התבלבלתי קצת בעיר עד שמצאתי את הכתובת שהייתה רשומה על הפתק,
ובסוף מצאתי - רחוב קטן, צדדי, עם נוף מדהים לכל הכיוונים.
מצאתי את המקום, פתחתי את הדלת והסתכלתי מסביבי.
היה לי קצת קשה להתרגל למראה המוזר של מקום חדש שאולי יהיה
שלי. התחלתי כבר לתכנן איפה אני אשים כל דבר, ומה אני אקנה,
ואולי, אם אני כבר בשוונג, אני אשנה קצת קירות. החלטתי שאני
לוקח את הדירה. התקשרתי לסוכן, אמרתי לו שזהו זה, שאני לוקח.
הוא שמח לשמוע, ואמר שאני יכול להתחיל לארגן לי את המקום כמו
שאני אוהב, ושאני אקפוץ כדי שנסדיר את ענייני התשלום בימים
הקרובים.

באותו ערב חזרתי לישון אצל אחותי - סיפרתי לה על הדירה והיא
שמחה מאוד לשמוע. קמתי בוקר מלא מרץ להתחיל בעבודה, וכמו
בסרטים מצויירים התחלתי לארגן הכל בהילוך מהיר.
התחלתי לארגן, לסדר, לקנות ולצחצח, כשנשמעה דפיקה בדלת- תהיתי
מי זה יכול להיות והלכתי לפתוח את הדלת עם קצת חשש. הרי מי
יכול לבוא לחפש אותי פה?!
אחרי שהרמתי את הלסת שלי מהרצפה גיליתי שעומדת לפני אותה מגדת
עתידות שפגשתי לפני כמה ימים. היא אמרה שהיא הרגישה שמצאתי
דירה חדשה ובאה לעזור, כי היא זכרה שאני צריך עזרה. "אבל איך
מצאת את הכתובת?" שאלתי בפליאה. "נחש!" אמרה. לא האמנתי שזה
יכול להיות - מה, היא ראתה את הכתובת בראש שלה? זה כבר בלתי
נתפס. "לא, טמבל. הלכתי לסוכן ושאלתי, והוא הפנה אותי לפה".

בעודי מלקט את שאריות ההבנה והכבוד העצמי שלי מהרצפה, דפקו שוב
בדלת. ואחרי ששוב הרמתי את הלסת שלי מהרצפה (זה יתחיל לכאוב
מתישהו) ראיתי מולי את אחותי, את החברה שאצלה ישנתי כשרק
עזבתי, ואת גורם ההפתעה - הכומר עמד שם בכבודו ובעצמו. מסתבר
שכולם שמעו כך או אחרת על המעבר שלי ובאו לעזור.
ואכן, עבודה בקבוצה יעילה יותר, והדירה הייתה כמעט מוכנה.
אהבתי אותה יותר מרגע לרגע. חוץ מדבר אחד שהפריע לי. קיר גבס
שעמד בקצה הדירה וחסם לי עוד חדר. התלבטתי מה לעשות ולבסוף
החלטתי.
לקחתי פטיש והורדתי את הקיר. אחרי שעננת האבק התפזרה ראיתי חדר
ריק, שנראה כאילו גרו בו פעם. הסתכלתי מסביב. מולי הייתה דלת
שנראתה כמו כניסה ראשית. לידה, על הקיר, היה מין סימן קטן של
מכה, ומתחתיו, על הרצפה, הייתה בובת חרסינה סדוקה, מכוסה בקצת
אבק.