נכתב לסדנא הרביעית

דווקא היום- שמש חזקה. הספרות מסנוורות אותי. משקפי השמש הכהים
שקניתי, לא עוזרים בכלל. אני נזכר פתאום בהתקפים שלה, הייתה
מכה בי באגרופים קטנים, קמוצים בכח היחיד שעוד נותר בה. לפעמים
הייתה בורחת, רצה כמו מטורפת. הייתי רודף אחריה עד איבוד
הנשימה. במבטים ששלחה לאחור מדי פעם, קלטה אותי נופל, עצרה,
והחלה לבכות.
לפני פגישתנו הראשונה, מכריה רמזו לי שהיא צריכה המון אהבה.
שיגידו לה שאוהבים אותה, ממש לחנוק אותה. ובאמת אהבתי אותה.
אהבה בוערת ויציבה. על עצמה תמיד אמרה שהיא "לא מחוברת לרגשות
שלה". כך היא קראה לזה. ואני תמיד אמרתי שזה בגלל האבא
הדיקטטור שלה, ובגלל שאמא שלה לא חיבקה אותה מספיק שהיא הייתה
ילדה קטנה.
התחתנו בקיץ שמונים ושבע. משפחה וחברים קרובים. לא היה לנו כסף
ליותר מזה. ילדים מעולם לא היו לנו, היה קשה, אבל השלמתי עם
זה. באותה התקופה עבדתי כרואה חשבון במשרד עורכי דין גדול.
מירי לא הייתי מאושרת. הייתה יושבת כל היום בבית, לא יודע
אפילו מה הייתה עושה. מתקשרת אליי כל שעה עגולה ובכל התקף.
החברות שלה הפסיקו לבוא, אבא שלה האדים ודחק בה לחזור
ללימודים. אני רק רציתי שתהיה מאושרת.
יום אחד היא החליטה לחזור ללימודים. לפני שהתחתנו היא התקבלה
לבית ספר לרפואה בארצות הברית. שמחתי על כך וניסיתי לעזור לה
בכל דרך אפשרית. כשהבינה שהנסיעה תדרוש מאיתנו להפרד לתקופות
ארוכות, היא התחרטה. אחרי ויכוחים ארוכים, הבטחתי לחפש עבודה
בניו יורק, ועד אז טסתי אליה כל שבוע.
באותה התקופה היתה הרבה עבודה. המשרד התרחב, שכר עוד עובדים.
כשהגשתי את התפטרותי, המנהל צחק ודחף אותי במין חברמניות שכזו,
והכפיל את המשכורת שלי. "להתפטר הא? בסדר..בסדר". לא יכלתי
לעמוד בפיתוי. יומיים אח"כ עליתי על הטיסה לניו יורק. היא אמרה
שהיא תמות בסוף מגעגועים. קמתי וחיבקתי אותה חזק חזק, שקולות
הבכי הדקים שלה יספגו בי.
חזרתי לארץ. העבודה השתלטה על חיי. הביקורים התקצרו. גם מירי
הייתה עסוקה מאד, אך תמיד מצאה זמן להתקשר כל
בוקר-צהריים-וערב. כנראה שהיא למדה כמו מטורפת, כי היא הייתה
אמורה לסיים בהצטיינות. כל הזמן אמרה שלא חסר לה כלום, רק
לראות אותי. תוך שלושה חודשים היא נהייתה שלד אדם. אמרה שאין
לה זמן לאכול. כל חודש הייתי שולח לה צ'קים על אלפי דולרים,
שלא תדאג לכלום ורק תתרכז בלימודים. את הראשון היא שמרה. כל
השאר נמצאו מסודרים בערימה במגירה שלה.
הראש שלי הסתחרר מהכסף, הביקורים הלכו ופחתו. והיא כל הזמן
בכתה. אני לא יודע לאן נעלמה המירי החזקה שהכרתי.
היא הפסיקה להתקשר אליי בהתקפים שלה, או שכבר לא היו לה
התקפים. בכל מקרה, דאגתי נורא. אך למרות זאת לא מצאתי זמן
להיות איתה.
חודשיים לפני שסיימה את התואר, היא נכנסה להריון. היא לא סיפרה
לי או לאף אחד אחר. אחד הרופאים שאלו אותי אם ידעתי שהיא
בהריון. הייתי בהלם.

מתחיל לרדת עכשיו גשם. כמה אירוני. אני במעיל אפור עבה, נזכר
איך מירי הייתה צוחקת על החורף הישראלי. הולכת עם גופיות בגשם.
את הקיץ ואת השמש היא לא סבלה. מסכנה, למרות העננים הכבדים
השמש עדיין חזקה וצורבת. אני מישיר אליה את מבטי, ועוצם את
העניים. רואה את הכתובת גם בעניים עצומות, בצהוב על שחור.

מירי בראל
1967-2001