"תבוא".
מילה אחת הורסת הכל. בחורה טיפשה. על סף ייאוש את מעיזה לעשות
לו את זה. רע לך, ואת גורמת לכך שגם לו יהיה רע. אנוכית.
והוא בא. חצי שעה אחרי שאת מתקשרת, אומרת לו מילה כל כך קצרה
ומנתקת, אתם כבר יושבים בגינה, על הספסל, הוא מלטף את ראשך ואת
נותנת לדמעות לזלוג, מתכרבלת בתוכו. "תבכי" הוא לוחש, מלטף את
אוזנך, את לחייך, נושק לשיערך, "תבכי" ואת בוכה. השעות חולפות,
ועדיין אתם באותה תנוחה, את כל כך מסכנה, ועדיין, אין שום
הצדקה לעשות לו את זה. הוא נהנה להרגיש שהוא עוזר לך, שהוא שם
בשבילך. שמח שהתקשרת אליו, מבלי להבין שלא היה מישהו אחר, רק
הוא נותר, ואת כבר לא יכולת להחזיק את הכאב בתוכך. את מספרת
לו, חלקים מקוטעים, משתדלת ככל האפשר לא להכאיב לו, והוא מבין
הכל, המבט בעיניים שלך אומר אהבה, ולא כלפיו, אבל הוא מנסה בכל
זאת, נושק לך ברכות, מנסה להעלות חיוך על פנייך, או שמא על
פניו, ואת נרתעת, מנצלת את ההזדמנות לברוח מכל תחושה של אשמה
"מה אתה עושה?" את אומרת לו "כל כך רע לי ואתה... עכשיו אני
באמת לבד" הולכת, הבכי שלך יימשך בבדידות הקודמת, בחדרך, ואת
הבכי שלו את כבר לא תשמעי יותר, בחורה טיפשה.