והשמיים נפתחו במן עיגול מרשרש לב, של עונג או של סבל, לא ממש
הצלחתי להבין. בחדר התנגן לי ליאונרד כהן ששר על עקדת יצחק,
בלב התנגנה לי מחשבה הרבה יותר שחורה.
ישבתי על המיטה שלי בחדר שלי, מוצפת בעננים ותכלת של קירות, עם
חלונות גדולים שהראו לי גשם ואפור חוץ מאיזור אחד. במבט יותר
ממוקד אפשר היה לראות את העצים הירוקים שהזכירו לי באותו רגע
איזה נחום תקום, ככה מתנענעים ברוח שנשף בחוזקה מידי, מנסה
לתלוש גם אותי באיזה שהוא מצב.
התיק גב החום והישן שלי היה מוכן על הרצפה הקרה. לא רציתי לקחת
תיק חדש. היה לי כסף, קצת קסטות ווקמן, כמה בגדים וסיגריות, גם
משקפים בשביל שאם אני ארצה לראות משהו בממש בירור, אני אוכל.
כמה חבל שבאותו רגע לא היו לי משקפים שמבהירות את המציאות.
ליד התיק הייתה מוכנה לתזוזה האחת והיחידה, הסמים שלי, הגיטרה
שלי. היא ישבה שם עם 3 המחברות האדירות שלי (יש לי שם במרוכז
467 אקורדים לשירים!!), ודאגה לי. מידי פעם העברתי עליהם יד
מלטפת ואמרתי "נעמי", זה השם שלה, "אל תדאגי לי, יהיה בסדר
בסוף."
בשלב הזה החתול שלי הגיע, הסתכל עלי מפינת החדר כאילו ידע שזו
תהיה הפעם האחרונה. הוא התמהמה קצת לפני שהוא קפץ עלי ונתן לי
ליקוק עצבני בלחי. הרגעתי גם אותו. הוא התיישב על הרגליים שלי
שהיו מקופלות וזנבו התלפף לי סביב הראש כאילו אומר "אם רק
תזוזי, אני מביא עליך לפיפה שתחנוק אותך." הוא אולי עצבני ושמן
החתול שלי, אבל הוא בחור טוב.
שמעתי את ההורים שלי מדברים עלי בשקט למטה, בגרמנית, כדי שאני
לא אבין. מהחלון ראיתי את אחי מגיע חנוק במדים מהצבא. האורות
הצהובים של המנורות האלה המהמו לי את השכל. איזה ציפור מחורבנת
שכחה שהיום חורף והתחילה לנגן לי בדיוק ליד החלון. הטבע קצת
דפוק היום.
חיבקתי את החתול שלי חזק חזק והתחלתי לבכות.
כמה שבכיתי באותו הרגע, נהרות בכיתי, אוקינוס. וגם כשנגמרו לי
הדמעות המשכתי לבכות, אבל בשקט, בלי כל החרחורים והמשיכות באף
שבדרך כלל בוכים איתם, כי זה היה רק החתול שלי ולא הייתי צריכה
להוכיח לו שהבכי שלי אמיתי. רק אז התחלתי להבין עד כמה הכל
הרוס, עד כמה התמימות שלי מתה, על כמה אין דרך חזרה עכשיו.
כמעט והתקשרתי לעידן, אבל לא היה לי זין לשמוע שהוא לא בבית.
אז ישבתי ובכיתי.
ישבתי שם עם החתול שלי, עם נעמי, עם התיק החום הישן, עם החדר
והחלון שלי, עם הנוף שכרגע נראה כמו שלי, עם הדמעות שלי, עם
העצבות שלי, ולא יכולתי להפסיק לחשוב. היום שעידן מת.