תסתכלי עליי,
מה את רואה??
דמעה שמבצבצת? חיוך מאולץ?
אולי אם תסתכלי יותר טוב, ממש תשקעי בתוך עיניי, תביני הרבה.
תביני מה שאני לא יכולה להגיד לך בעצמי.
אולי מפחד, אולי כי אני עצמי לא יודעת...?!
בלילה אני ישנה עם מנורת לילה.
כנראה שזה מתוך הרגל ילדות. גם את איתי, עד הרגע שאני נרדמת.
ולפעמים את שואלת למה אני כל כך בקלות מתעצבנת? למה אני
נלחצת?
למה אני מאבדת כיוון והופכת להיות היסטרית שלא מצליחה להשתלט
על עצמה???
למה אני שמחה ופתאום בין רגע עצובה? למה אין לי מנוחה לרגע?
קצת שלווה. למה איני נהנית משום דבר בחיים ולא ממצה את הרגעים
היפים?
למה איני מרגישה מועילה? למה אין לי סיבה לחייך אם יש לי בעצם
הכול? ואם יש לי הכול למה אני מרגישה שאין לי כלום? שאני
כלום...??
תראי אותי,
כמה גדלתי, כמה השתנתי, אני כבר לא ילדה!
ואיך שאת גאה בי כל כך, ירוקה מכף רגל ועד הראש, עייפה אך משהו
בי השתנה! אני עצמאית, מוטלת עליי אחריות גדולה ויש בי תועלת
רבה.
כן, תחבקי אותי, זאת אני, אותה הילדה המפונקת שלך שהתבגרה.
כן, אני שונה!
ממנורת הלילה כבר נפטרתי ואני כבר לא ישנה במיטה הנוחה שלי,
בוילה הענקית שלנו. ה"ויזה" שלך כבר לא כל כל עייפה מרוב
גיהוצים!
כן, תביטי בי ותתגאי.
תהיי גאה כמו שאני גאה, תהיי שמחה כמו שאני שמחה, ותהיי מסופקת
כמו שאני מסופקת.
אה... ואמא, תודה על הכול. |
