"היי" אמרה ליטל כשענתה לצלצול הטלפון.
"היי, מה נשמע? רוצה שאני אבוא אליך עוד חצי שעה בערך?" שאלה
פז מבלי לחכות לתשובה מעברו השני של הקו.
"אולי אני אבוא אליך?" הציעה ליטל.
"טוב, אבל למה?" התעניינה פז שלא היתה אצל ליטל כבר זמן מה.
"סתם, בלגן אצלי" אמרה ליטל.
"טוב, אני מחכה לך, ביי" סיימה פז את השיחה.
"מה קרה לך?" שאלה פז בבהלה כשראתה את פניה של ליטל מולה.
"לא משהו רציני, פגעתי בעצמי עם הדלת של החדר" אמרה ליטל ונגעה
בזהירות בפנס הגדול והכחול שכיסה את העין שלה.
"את בטוחה שאת בסדר?" שאלה פז בדאגה.
"כן, כן" ענתה בחוסר סבלנות.
"ומה קרה ליד שלך?" שאלה פז שראתה על ידה של ליטל מכה אדומה.
"סתם, נבהלתי מהמכה בעין ועפתי על הכיסא שעמד מאחורי, עזבי,
סתם יום גרוע כזה..." ענתה.
פז לא ידעה אם להאמין לה, אבל החליטה לא לחקור את ליטל יותר
מידי.
בלילה שכבה פז במיטתה ולא יכלה להירדם.
היא כל הזמן חשבה על ליטל.
היא היתה חברה טובה מאוד של ליטל, הן בילו שעות רבות ביחד,
והיא הכירה אותה היטב.
היא לא חשבה שהיא נערה מסורבלת ולא זהירה, להפך, אך למרות זאת
במשך החודשיים שלושה האחרונים ראתה על גופה של ליטל סימני מכות
שגררו אחריהם סיפורים על היתקלות בחפצים, התגלגלות במדרגות
ועוד סיפורים שלא התאימו לאופיה הזהיר והעדין של ליטל.
בבוקר התעוררה פז מוקדם לאחר שישנה שעות ספורות בלבד, וקבעה
להיפגש עם ליטל ללכת ביחד לבית הספר.
בדרך כלל הן לא הלכו ביחד לבית הספר, ליטל תמיד הקדימה ואילו
פז תמיד הגיעה ברגע האחרון, אך היום היה חשוב מאוד לפז להספיק
לדבר עם ליטל, והיא התארגנה בזריזות.
"תגידי, מה קורה לך?" שאלה אותה פז כשיצאו מביתה של ליטל בדרכם
לבית הספר.
"כלום, למה?" שאלה ליטל שלא הבינה לאיזה נושא מתכוונת פז.
"בזמן האחרון הפכת להיות נורא מסורבלת וכל הזמן קורים לך
אסונות ופגיעות בכל הגוף" הסבירה את עצמה פז בעדינות.
"אההה זה... אני סתם לחוצה בזמן האחרון בגלל כל המבחנים
והעבודות" הצדיקה את עצמה ליטל.
בתקופה זו של השנה באמת היה להם לחץ גדול של מבחנים ועבודות
ופז הבינה אותה מבחינה מסויימת, אך לא השתכנעה.
"את תלמידה מצטיינת, ואין לך מה להילחץ עד כדי כך, וחוץ מזה
כולנו לחוצים, אבל אף אחד לא גורם לעצמו כאלה נזקים כתוצאה
מהלחץ הזה" נשארה פז בעמדתה.
"אז כנראה אני מתמודדת עם לחץ שונה מכם" אמרה ליטל והגבירה את
קצב הליכתה, תוך כדי שיעול תורדני.
במשך יום הלימודים לא הצליחה פז להתרכז בשום מקצוע, אפילו לא
בספרות, שהיה המקצוע האהוב עליה ביותר. היא דאגה לליטל מאוד,
היא לא הצליחה להאמין לסיפורה של ליטל על ההתמודדות עם הלחץ.
למרות זאת חשבה שאולי ליטל חולה, היא השתעלה הרבה, היו לה הרבה
סחרחורות ויכול להיות שהמכות הן אמיתיות או שהן תופעה של
המחלה, הבעיה היתה לברר איזו מחלה וכמה היא מסוכנת...
באותו יום חזרה פז לבד הביתה מכיוון שליטל הלכה מבית הספר ישר
לחוג.
כשעברה בדרכה הביתה ליד ביתה של ליטל היה לה רעיון.
היא עלתה לקומה השלישית ודפקה על הדלת של דירה מספר עשר.
סימה, השכנה של ליטל פתחה את הדלת, היא הכירה את פז והזמינה
אותה להיכנס.
"הכל בסדר?" שאלה סימה שלא היתה רגילה לביקורי פתע מסוג זה.
"כן, אני רק רוצה לדבר איתך על משהו" אמרה פז.
"על מה?" שאלה סימה והניחה על השולחן צלחת עם עוגיות וקנקן
שתייה.
"על ליטל" אמרה פז.
"את מכירה את ליטל ומשפחתה הרבה שנים, ואת גרה בדירה הצמודה
להם, ורציתי לשאול אותך אם ראית או שמעת משהו חשוד בזמן
האחרון" הוסיפה.
"כמו מה, למשל?" שאלה סימה.
"בזמן האחרון ליטל מתנהגת שונה ועל גופה יש חבלות רבות" אמרה
פז.
סימה השפילה מבטה.
"אם את רוצה שאגיד לך את האמת... כל כך קיוויתי שאני טועה בקשר
לזה אבל אם גם את רואה סימנים אז אני בטח צודקת..." אמרה
סימה.
"מה?" שאלה פז בסקרנות.
"הם משפחה נהדרת ושכנים מצוינים, אך בזמן האחרון אני שומעת
מדירתם צעקות רבות, הרבה ריבים. בעיקר צועק אביה של ליטל- בני.
ישנן צעקות חזקות ולפעמים  אני אפילו שומעת חפצים נשברים,
ואחרי רבע שעה בערך משתררת דממה מוחלטת בבית, ואז בני יוצא
בכעס וטורק אחריו את הדלת" דיברה סימה כשופכת מה שבליבה כבר
הרבה זמן.
"את חושבת ש...?" שאלה פז ונגעה בידה במקום שבו הפנס של ליטל
כמפחדת להגיד את המילים המפלילות.
"אני חושבת שזה הגיוני מאוד, אבל אין לי הוכחות והם תמיד היו
מאוד נחמדים אלי" אמרה כמנסה לגונן עליהם.
פז חזרה לביתה והרגישה נורא ואיום.
היא פחדה ולא ידעה מה לעשות.
היא ידעה שהכי הגיוני לקחת את ליטל לתחנת המשטרה ולגרום לה
לדבר, אך פחדה שכשתספר לליטל את הידוע לה, היא תכעס.
היא החליטה לדבר שוב עם ליטל אחרי הצהריים כשתחזור מהחוג שלה.
היא קבעה עם ליטל שיפגשו בגן הציבורי שליד ביתה של ליטל.
"אני יודעת" אמרה פז בקול חלש כשישבו שתיהן על הנדנדה הגדולה
והתנדנדו באיטיות.
"יודעת מה?" שאלה ליטל.
"יודעת מה קורה לך" אמרה.
"מה את יודעת ומאיפה?" שאלה ליטל בלחץ.
"אני יודעת מה קורה עם אביך ומה את צריכה לסבול בגללו" אמרה
ועיניה הביעו רצון לעזור לה.
פז ציפתה שליטל תכחיש או תתעצבן עליה אך ליטל לא אמרה דבר, רק
שתקה והשפילה את מבטה.
לפי התגובה  הבינה פז שצדקה.
"אני רוצה לעזור לך" הוסיפה פז.
"אני מפחדת, אם אעשה משהו אז אימי לא תדבר איתי יותר לעולם,
ואבי יתנקם בי על זה" אמרה ליטל בבכי.
"אמא שלך תהיה לצידך, היא גם סובלת, ואביך לא יהיה קרוב אליכן
יותר" אמרה פז בניסיון להרגיע את ליטל.
"לא נכון, אימי לא תהיה לצידי, היא מפחדת נורא" אמרה ליטל.
"בואי" אמרה פז ולקחה איתה את ידה של ליטל.
"לאן?" שאלה ליטל וניגבה את עיניה.
"לתחנת המשטרה, רק תספרי מה קורה לך, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר"
אמרה פז והחלה ללכת.
"לא!" עצרה אותה ליטל.
"אני יודעת שאת מפחדת אבל אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר, ואני
אהיה איתך כל שנייה ושנייה" אמרה פז.
ליטל השתכנעה והלכה בעקבות פז לתחנת המשטרה.
הן נכנסו לבניין גדול שהיה מלא בשוטרים לבושים בקפידה במדיהם.
הן נכנסו לחדר שקט יותר וביקשו לדבר עם שוטר.
הפקידה הכניסה אותן למשרד שבו ישב שוטר שעל לוחית שמו היה כתוב
באותיות מוזהבות 'שלום מנשה'.
"שבו" אמר בחביבות.
"במה אוכל לעזור לכן?" שאל.
פז הסתכלה על ליטל כמצפה שתתחיל לדבר.
ליטל הבינה את מה שעליה לעשות, אזרה אומץ וסיפרה לשוטר את כל
מה שקרה לה.
השוטר נהג בחביבות והרגיע את ליטל שבכתה.
"בואו איתי ואטפל בפרטים" אמר השוטר ויצא מהמשרד כשהן אחריו.
הן התיישבו על ספסל שהיה בסוף מסדרון ארוך וצר וחיכו. כעבור
חצי שעה ראו הבנות בקצה השני של המסדרון את אביה של ליטל כבול
באזיקים ואת אימה של ליטל שעמדה ליד השוטר שהחזיק בו.
שלום, השוטר שטיפל בהן, בא ולקח מידי השוטר השני את אביה של
ליטל לתא המעצר.
האם עמדה בקצה המסדרון והסתכלה על ליטל.
ליטל פחדה מתגובתה של אמה וחשבה שהיא לא תדבר איתה יותר
לעולם.
לאחר כמה דקות של החלפת מבטים מצד אחד לשני של המסדרון, רצה
האם אל ליטל וחיבקה אותה בחוזקה.
"אוי, תינוקת שלי... את כל כך אמיצה! הצלת את שתינו" אמרה
ושתיהן נשארו מחובקות ובוכות.