"בית המשפט הנכבד, אני יכול לעמוד כאן ולזיין לכם את המוח שעות
על הלקוח שלי. אני יכול להגיד לכם איזה עוול נעשה לו, ושזו
היתה מעידה חד פעמית, והוא בכלל חף מפשע. אבל אני לא מוצא בזה
הרבה טעם. נמאס לי. אני עושה את זה כבר שנים וכמה אפשר. אז אני
אגיד לכם את האמת על הלקוח שלי. הוא חרא. הוא זבל. אתם צריכים
להוציא אותו עכשיו לחצר ולתלות אותו. היו צריכים לעשות את זה
כבר מזמן, לתלות, לשרוף, להטביע, למצוא איזה פתרון. בכל מקרה,
נחזור לענין, במקום לבלבל לכם את המוח, אני פשוט אסכם את זה
בקיצור. הוא שילם לי בשביל שאבקש מכם שתעזבו אותו, שתתנו לו
לחזור הביתה. הוא רוצה להרביץ עוד קצת לאשתו, הוא רוצה לאנוס
עוד ילד, לדקור עוד טמבל סתם ככה ברחוב. אז זה מה שאני מבקש
מכם, ואתם כבר מכירים את הנימוקים, הרי זאת גם העבודה שלכם.
שאני אגיד עוד פעם ספק סביר, שאני אצטט עוד פעם 200 פסקי דין,
בשביל מה, זה מיותר לחלוטין כבודכם".

שלושת השופטים מסתכלים עלי. אב בית הדין חושב שנייה ואומר "אתה
יודע מה גרינברג, אתה צודק, לא צריך את כל זיוני המוח האלה.
הלקוח שלך הוא חרא ואנחנו ידענו את זה מהרגע הראשון, וחוץ מזה
הוא גם מכוער, ובא לי להוריד לו איזה לטמה, פיצוץ לתוך הפנים,
סתם בא לי. אז מה אתה אומר גרינברג, מקובל עליך"?  "כבודו",
אני אומר לו, "זיין לו את הצורה, קרע אותו. אבל קודם כבודו, תן
לי לראות אם יש עליו קצת מזומן כי הוא חייב לי ימבה כסף".
הלקוח בנתים קם, "כן יא זבל", פונה אליו אב בית הדין. "אתה גם
רוצה משהו"? הלקוח רוצה לדבר, להגיד משהו, אז בא נשמע, הנה הוא
מדבר. "בית המשפט הנכבד" הוא אומר, "טוב זהו" צועק עליו אב בית
הדין , "סתום ת'פה". "רגע", עונה הלקוח, "תנו לי להגיד משהו.
אני זיינתי את הילד אני מודה בזה, אבל אם היית רואה איזה תחת
היה לו כבודו, גם אתה היית מזיין אותו. ואני דקרתי את ההוא
ברחוב, לא יודע עד היום למה, גרדו לי האצבעות על הסכין, סתם,
אז הוא מת. זה קורה, אבל מזה לעשות ענין עכשיו, לבוא ולדפוק גם
אותי? בשביל מה, טעיתי, זה קורה לכולם".

אב בית הדין מסתכל עלי, "תגיד גרינברג",  הוא שואל אותי, "אתה
ראית את התחת של הילד"? "בטח כבודו", אני אומר לו, "זה היה תחת
תחת, לבן וחלק". "זה נסיבות מקלות" אומר אב בית הדין. הוא
מסתכל על שני השופטים האחרים, "מה אתם אומרים חברים נכבדים"?
"לא יודע" אומר לו אחד, "לא בא לי לחשוב על הענין, תעשה מה
שאתה רוצה". השני ישן. "אתה יודע מה גרינברג", אב בית הדין
אומר לי, "אתה תחליט, מה נעשה איתו"?

אני מסתכל על הלקוח, "אולי נביא לפה סוס שידפוק אותו בתחת
כבודו, זה נראה לי פתרון הוגן". "בשביל מה סוס",  אומר אב בית
הדין, "הרי אני פה".  אז אנחנו קושרים את הלקוח לספסל, ואב בית
הדין שם מעל שניהם את הגלימה השחורה, ומוציא לפועל את גזר
הדין. אני בנתים בודק למשה הלקוח בכיסים ומוציא את הכרטיס
אשראי שלו וקצת מזומן והמפתחות של הבית. "טוב גמרנו", אומר אב
בית הדין וסוגר את הריץ' רץ', "עכשיו לגבי הרצח, מה נעשה לגבי
זה"? "עזוב כבודו",  אני אומר לו, "הוא כבר סבל מספיק, ויש גם
ספק סביר, אני מפנה לערעור פלילי 67342/95 מדינת ישראל נגד
מנייק".

אב בית הדין חושב קצת. בנתים התובעת נכנסת לתמונה. היא ניגשת
ללקוח ואומרת לו שזה לא בסדר, הוא ממש רשע. אב בית הדין קם
פתאום. "תפסיקי ליילל כבר", הוא צורח על התובעת, "אני לא יכול
לסבול את זה", והוא הולך, הם כולם הולכים. "תכתבי שהוא זכאי
מהרצח", הוא צועק לקלדנית, "תכניסי את הספק סביר".

אני ניגש למשה והוא מחבק אותי, "אתה גדול" הוא אומר לי, "גדול
מהחיים". "משה שתוק" אני אומר לו, "אתה מעצבן אותי. אני אתן
אותך לה", אני מצביע על התובעת. היא כבר מזילה ריר, הציפורניים
שלה שלופות, משה רועד אבל זה מאוחר מדי. אני יוצא החוצה ושומע
ברקע את הצעקות של משה, כשרחל מהפרקליטות קורעת אותו בפנים
לחתיכות. זהו, עוד יום נגמר. אני מהדק את העניבה וצועד במרץ
חזרה למשרד.