הילדות שלי הייתה מאושרת, אפילו מאושרת מאוד. הורים תומכים,
משפחה אוהבת וכו' וכו' וכו'. בגיל שנתיים טסתי לארה"ב. איך
אהבתי לגור שם! הזכרונות הראשונים שלי משם, וגם הטראומה
הראשונה, שעד היום רודפת אותי בדמות פוביה מכרישים.
אבל כשעברנו לשוודיה אחרי שנתיים מצאתי את האושר. חורף מושלג,
חברים טובים, אווירה פתוחה וחמימה ופיטר, החבר שלי. עד היום
מושרש בי משהו מהקסם שהארץ הזו השרתה עליי, וגם הרבה מהכאב
שנוצר כשהייתי צריכה לעזוב הכל מאחורי בגיל 7 ולחזור לארץ.
הסיפור שלי מתחיל 10 שנים אחרי זה, בכיתה י"א. לכיתה שלי הגיע
ילד חדש, שלקח לי חצי שנה להכיר בקיומו, ובדיוק שבועיים עד
שהתאהבתי בו, ועוד חצי שנה נוספת והרבה חלומות בעלי תווית
rated-x כדי להבין שמה שהרגשתי היא לא אהבה אלא תשוקה. הייתי
אז קצת אחרי יום ההולדת 17 שלי וקצת לפני תחילת כיתה י"ב.
שלום, לי קוראים מאיה שנהב. בתקופה נשכחת זו של התיכון למדתי
במגמת הביוטכנולוגיה ובמורחב ספרות. כום הסתכלו עליי עקום
כשאמרתי את זה. "זה לא סותר?" הם שאלו ואני עניתי "כן. אז
מה?". זה הטבע שלי. אני רחבת אופקים ומרובת תחומי עניין. אל
תבינו אותי לא נכון, אני אמנם מלאה גאווה עצמית אבל אני לא
חושבת שאני מושלמת. בעצם, הדבר היחיד שנראה לי מושלם בי זה מה
שהולך בתוך הראש שלי. אני לא שונאת את מה שמבחוץ, פשוט זה טעון
שיפור. ככה המורה בכיתה ג' הייתה אומרת להורים שלי כי הייתי
קוראת במקום להקשיב לה: "מאיה ילדה מאוד חכמה אבל ההקשבה שלה
בכיתה טעונת שיפור".תמיד עבדתי יותר על מה שבתוך הראש שלי מאשר
על המראה שלי. עד עכשיו. החלטתי שבריאות גונית חשובה כמו
בריאות נפשית- או במקרה שלי עדיף שתהיה בריאות גופנית מאשר שום
בריאות בכלל!
אז אני הולכת שעה כל יום חוץ מימי שלישי ושישי, ופעמיים בשבוע
מצטרפת אליי החברה הכי טובה שלי ענבר. אני וענבר הולכות לגן
השעשועים מאחורי הבית שלה ויוצאות למשימה צבאית חשאית שמטרתה
להציל את העולם מחייזרי דובונים חמודים שראינו באנימה (אנימציה
יפנית), וככה חצי שעה מתוך שעה הליכה אנחנו מקפצות בין נדנדות
ומגלשות כמו ילדות בנות 3. כן, אנחנו קצת מוזרות. אבל אני גם
נהנית וגם מרזה-שצי ציפורים במכה.
השאיפה של ענבר באותו זמן הייתה להיות הנזירה היהודיה הראשונה,
לפתוח גן ילדים ולכתוב/לאייר ספרי ילדים. כן, צחקנו עליה. אבל
זה היה צחוק ברוח טובה. הרי לכולנו היה ברור שאם היא תרצה היא
גם תשיג את השאיפה הזאת.
אני, לעומת זאת, שאפתי לעתודה הרפואית. ידעתי כבר מגיל 8 שאני
רוצה להיות רופאה. זה הגורל שלי והאהבה שלי. לפחות ככה חשבתי
אז.

זה לא סוף הסיפור יבוא המשך. הסיפור פשוט ממש ארוך אז יקח לי
קצת זמן לכתוב את כולו.    עמכם הסליחה