יד בטוחה מושטת לילדה קטנה, רועדת, מפוחדת, שמושיטה יד בחזרה,
יד קצת מפוחדת גם היא. אצבעות פוגשות אצבעות, מטיילות זו על זו
משחקות משחק קטן, אמיתי. ילדה קטנה לא חושבת במשך כמה רגעים.
ילדה קטנה מסתכמת כולה באצבעות כף ידה. היא מעולם לא ידעה שמגע
כל כך מינימלי יכול להיות כל כך אמיתי וכל כך חזק בפנים עד שלא
צריך לחשוב בכלל. והיד לא יכולה לעזוב... לא יכולה להיפרד
מהיד השניה.
ילדה קטנה מפחדת לעזוב, מפחדת להיעזב, וכל כך מפחדת ליפול. ויש
מי שמחזיקה אותה, ויש מי שאוחזת אותה ולא מרפה, מפחדת להפיל,
מפחדת לעזוב ולמרות זאת יודעת שבסופו של דבר זה מה שהיא תעשה.
ואני- הילדה הקטנה שרוצה להרגיש את האצבעות שלי על שלך, שרוצה
להרגיש את הידיים שלך מגנות עלי. רוצה להרגיש אותך לידי. ואת-
מי שהיתה חייבת לעזוב, מי שניסתה כל כך לא להכאיב, מי שנתנה לי
את הרגעים האמיתיים שלי.
הימים האחרונים היו כמו גלגל שהולך אחורה וקדימה מההווה לאותם
רגעים אמיתיים, לאצבעות שלך, לידיים שלך, לעיניים שלך,
ולכמעט...
הכמעט הזה... זה הורג אותי.. ועוד לחשוב שזו אני שהפכתי את זה
לכמעט. .. רק כמעט...
כשהגלגל מתהפך אחורה ומגיע לנקודה הזאת, אני רוצה שזה ישתנה,
רוצה שזה לא יהיה כמעט, רוצה שזה יקרה באמת!
אני רוצה שתנשקי אותי.
כל כך רוצה...
הכי רוצה...
ואיך שרצתי אחריך, ילדה קטנה בוכה ורצה אחריך, לא מוכנה לעזוב.
מתנשמת בכבדות ומחפשת מקלט בין זרועותיך. ואת מחבקת אותי
ושומרת עלי עד שאירגע, עד שאוכל לעמוד שוב בלי לרעוד. ובסופו
של דבר את עוזבת, מבקשת ממני לוותר... עליך...
והבטחתי לוותר. וכלפי חוץ אני מוותרת. אני אומרת לכולם
שוויתרתי. אבל הוויתור הזה לא מרגיש לי נכון. כי בשבילי זה
לוותר על כל מה שאמיתי... כי זו האמת שלי. ואת.. את נתת לי את
הרגעים הכי אמיתיים בחיים שלי אז איך אני יכולה לעזוב אותך?!
איך אני יכולה לוותר על מי שנתנה לי את הרגעים הכי מדהימים
בחיים שלי?
אני לא מוותרת.
סליחה.
הבטחתי לעזוב ולמרות זאת אני מחזיקה.
כנראה שאני פשוט לא מאמינה לך כשאת אומרת לוותר. תשכנעי אותי
יותר טוב...
משום מה אני עדיין מאמינה שהכמעט הזה יהפוך לאמת. ואז.. זה
יהיה הכי אמיתי שיש.
נובמבר 2002 |
