המעריץ הסודי/ חן יצחקי

"ממי זה"? שאלה גילי בתימהון כשהוגש לידה פתק.
"אסרו עלי לגלות! הפתעה כנראה..." אמר המלצר שהגיש לידה את
הפתק בחיוך.
גילי ישבה עם עינת ורוני בשולחן צדדי במועדון האזורי שאליו
נהגו ללכת בימי שישי בערב.
"תפתחי" האיצו בה רוני ועינת.
גילי פתחה את הפתק וקראה בקול: "את נראית נפלא הערב! תפגשי
אותי בכניסה לחניה של המועדון ב- 10".
גילי היתה מופתעת, היא אף פעם לא קיבלה פתקים מסוג זה.
"זה עוד 10 דקות! תתחילי ללכת לעבר החניה" העירה אותה רוני
מתדהמתה.
"אני לא הולכת" אמרה גילי והציצה פעם נוספת בפתק.
"בטח שאת הולכת!" החליטה בשבילה עינת.
"למה לא? מה יש לך להפסיד?" שאלה רוני שהיתה קופצת מיד על
ההזדמנות במקומה של גילי.
"אני לא יודעת מי זה! זה בטח סתם איזה סוטה או מישהו שמותח
אותי" אמרה גילי והניחה את הפתק על השולחן.
"לכי! מה אכפת לך? הכי הרבה תחזרי הנה, אנחנו נחכה לך כאן"
ניסתה עינת לשנות את דעתה של גילי.
"אולי אני רק אציץ לראות מי זה..." אמרה גילי בקול משתכנע
מעט.
"יופי" אמרה רוני בהתלהבות. "לכי כבר" הוסיפה וסימנה לה בידיה
לצאת.
גילי סידרה את שערה מעט והלכה לכיוון החניה.
היא התיישבה על הספסל בכניסה לחניה והביטה בשעונה.
השעה היתה עשר בדיוק.
"פחדתי שלא תבואי" נשמע קול נעים מאחוריה.
גילי הסתובבה וראתה מאחוריה בחור יפה, בערך בגילה. הבחור חייך
אליה וחיוכו הרגיע אותה.
חיוכו היה יפה, ממש מושלם.
גילי חייכה אליו בנימוס בחזרה.
"אני גיא, המעריץ הסודי שלך" אמר הבחור בחיוך.
"היי גיא, אני גילי" ענתה לו גילי והסמיקה.
"אנחנו מכירים מאיזה מקום?" שאלה גילי ובחנה אותו במבטה.
"לא! ראיתי אותך מהקצה השני של המועדון ונורא רציתי לפגוש
אותך" ענה גיא והתיישב לצידה על הספסל.
"אז אתה מסוג האנשים שמשיגים כל מה שהם רוצים נכון?" אמרה גילי
וצחקה.
"הלוואי..." ענה גיא והצטרף לצחוקה של גילי.
הם ישבו במשך שעה על הספסל ודיברו, צחקו והכירו אחד את השני.
הם קבעו להיפגש כעבור יומיים שוב באותו מקום.
במשך שבועיים הם ניפגשו כמעט כל יומיים או שלושה.
"גילי?" שאל גיא כשגילי ענתה לטלפון כעבור שבועיים.
"כן, מה נשמע גיא?" שאלה גילי שזיהתה את קולו מיד.
"אני צריך לדבר איתך, אנחנו יכולים להיפגש?" שאל גיא.
"כן, בטח" ענתה גילי.
"מצוין, אני אבוא לאסוף אותך עוד חצי שעה" אמר גיא ושלח לה
נשיקה דרך הטלפון.
גילי לא ידעה מדוע גיא נשמע מתוח כל כך ורציני ולמה הוא רוצה
להיפגש איתה בכזאת דחיפות, אך החליטה לא לשאול שאלות בטלפון
ולחכות לפגישתם.
"הכל בסדר?" שאלה גילי בדאגה כשגיא הגיע.
"כן, בואי נלך לטיול, אני אסביר לך בדרך" ענה גיא ואחז בידה של
גילי בחום.
גיא וגילי החלו ללכת לכיוון השדה שנמצא בסוף הרחוב שבו גילי
גרה.
"אני נוסע לשבועיים לצפון, לחיפה" אמר גיא לאחר כמה דקות של
הליכה שקטה.
"למה? מתי?" שאלה גילי בפליאה.
"משהו משפחתי, אני בעצמי לא יודע בדיוק בשביל מה. אני נוסע מחר
בבוקר" ענה גיא.
הם עצרו והתיישבו על ספסל שהיה בצד הדרך.
"וואו.. זה נורא פתאומי!" אמרה גילי כשהיא מתקשה להאמין. "הכל
בסדר?" שאלה.
"אני לא יודע" ענה לה גיא.
"זה לא היה מתוכנן מראש. הודיעו לי שאני צריך לבוא רק אתמול".
ענה גיא.
"מתי תחזור?" שאלה גילי.
"ביום שלישי בעוד שבועיים" ענה גיא ואחז בשתי ידיה של גילי.
"אל תדאגי, זה יעבור מהר! חוץ מזה לא יזיק לך להתגעגע אלי
קצת..." אמר גיא וגילי חבטה בו בעדינות.
"תתקשר אלי משם?" שאלה גילי קצת יותר מעודדת.
"בטח, כל יום!" ענה גיא בביטחון.
במשך השבועיים האלה בילתה הרבה זמן עם עינת ורוני שלאחרונה
הרגישו מקופחות מעט.
היא שוחחה עם גיא בטלפון כל יום אך בכל זאת היה לה משעמם והיא
התגעגעה אל גיא מאוד.
עבר עוד שבוע והיא לא שמעה כלום מגיא שהיה אמור כבר לחזור.
היא דאגה וחששה שהוא כבר לא רוצה להיות איתה בקשר.
היא התקשרה לביתו ולא היתה תשובה.
"בטח נמאס לו ממני" הצהירה גילי ונפלה על הספה בסלון ביתה.
"אל תדברי ככה!" אמרה לה עינת בניסיון לעודד אותה.
"בדיוק!" הצדיקה אותה רוני. "הוא בטח סתם מתעכב שם בגלל משהו
משפחתי" הוסיפה.
"נמאס לי ממנו" אמרה גילי בכעס.
"אם הוא היה מתעכב הוא היה מודיע לי! כנראה לא אכפת לו ממני
כמו שהוא אמר!" אמרה גילי בעצב מעורב בכעס.
"אתן רעבות?" שאלה גילי כשהיא מנסה להחליף נושא.
"כן, בטח" ענו פה אחד עינת ורוני.
השעה היתה שעת ארוחת ערב והן היו לבד בביתה של גילי.
"יש פיצה במקרר, אתן רוצות?" שאלה גילי ופנתה לעבר המקרר.
"כן, תודה" ענתה רוני ועינת הנהנה בראשה לאות הסכמה.
גילי הוציאה את הפיצה מהמקרר וחיממה אותה.
היא ניגשה לסלון כדי לפנות את שולחן האוכל.
השולחן היה עמוס בעיתונים, ישנים וחדשים.
היא החלה לאסוף את העיתונים ולפתע קפאה במקומה.
"מה קרה?" שאלה עינת.
"את בסדר?" שאלה רוני ונשענה קדימה לכיוון גילי.
"זה הוא!" אמרה גילי ודמעות הציפו את עיניה.
היא הרימה את אחד העיתונים. על העיתון בלטה תמונה גדולה של
גיא.
"ממתי העיתון?" שאלה עינת כשראתה את התמונה.
גילי הסתכלה על התאריך. העיתון היה מלפני שבוע. מאותו יום שהיה
גיא אמור לחזור הביתה.
"גיא סער תושב תל אביב נהרג הבוקר בתאונת דרכים קטלנית בדרכו
הביתה מחיפה" הקריאה גילי את הכותרת הראשית של העיתון ופרצה
בבכי.
"זה הוא!" חזרה גילי על המשפט הזה בקול חנוק מדמעות.
עינת ורוני חיבקו אותה בחוזקה.
"בגלל זה הוא לא התקשר!" אמרה גילי.
"הוא לא יתקשר יותר! אף פעם!" הוסיפה גילי.
"הוא נהרג!" אמרה גילי והניחה את ראשה על כתפי חברותיה.
שלושת הבנות ישבו בוכות בסלון. עינת ורוני חיבקו את גילי וניסו
להרגיעה, אך לשווא, גילי לא נרגעה.