מוקדש לזהר

החדר היה שקט וחשוך פרט למנורת הלילה הקטנה ששלחה פס אור חיוור
שעבר על גב הדמות השרועה על המיטה בתנוחה עוברית משהו, והאיר
את פינת השולחן. השולחן היה זרוע מחברות וקלסרים, ניירות וכלי
כתיבה, מספריים וגזרי עיתונים.
הדמות לבשה סוודר וג'ינס, נעלי ספורט וגרביים ולמסתכל מן הצד
יכלה להיראות כמישהו שנשכב לנוח לכמה דקות (למרות שאם המסתכל
מן הצד היה חושב עוד כמה שניות, בוודאי היה מגיע למסקנה שבן
אדם לא סתם ככה נשכב לנוח עם פרצופו בכרית). אך הדמות ישנה
שינה עמוקה כבר כמה שעות. אם המסתכל היה מגיע למסקנה הזאת, הוא
בטח היה חושב שממש לא נוח לדמות, שניסתה כאילו להכניס את ידיה
ואת רגליה מתחת לבטן, וישנה עליהם למעשה. אך לא נראה שזה איכפת
לדמות שכן נשימותיה היו עמוקות ואחידות ורק מידי פעם היתה
מניעה את ראשה וממלמלת כמה מילים לא ברורות (שגם אם היו
ברורות, לא היה אף אחד בחדר שיקשיב להן).
החלון היה פתוח למחצה ושתי חמישיות ירח ומספר פנסי רחוב האירו
את הלילה ואת הכוכבים. אוויר קריר וצרצור צרצרים צורם, בקושי
נשמע בגלל שהוא כבר חלק מהרקע, זרמו אל תוך החדר בשלווה,
משלימים את אוירת הלילה שהשרתה על הדמות שינה עריבה כל כך,
בעוד חתיכות הנייר שעל השולחן החלו לרחוש.
הדמויות הגזורות מהעיתון קמו על רגליהם הדקות והחלו לצעוד לעבר
החלון. מנהיגם, גבר אפור שיער במעיל עור, הלך קדימה בנחישות,
נתלה על חוט שנפרם מהוילון,והחל לרדת מטה. ניתקו אותם מאזור
מחייתם והטילו אותם על השולחן באכזריות, ללא מילים. הם צריכים
לצאת עכשיו לגלות, לחפש לעצמם בית חדש, בו הם יוכלו לשרוד. זה
יהיה מסע מפרך אבל הם יעמדו בזה.
אחרון דמויות הנייר נשר מהחלון על כנפי הרוח. השמש עלתה על
החדר השקט והסתננה אל תוך פס האור של מנורת הלילה. הדמות הישנה
התעוררה וניערה את גפיה הרדומים. היא הסתכלה על השולחן.
'עוד פעם עפו הגזירים. אני אף פעם לא אסיים את העבודה הזאת אם
אני אמשיך לישון עם חלון פתוח'.