לרגע הזה,
שבו המילים יוצאות כל כך לאט,
כשהמוח מרגיש כמו בריכה מלאה במים
ושמן אוטם אותם.
ואני צוללן שנגמר לו החמצן.
ואני יודע שאם לא אצא עכשיו
אני אמות, כן, וזה כל כך קרוב.
אבל אסור לי לצאת,
אני סרדין,
"סרדינים חיים מתחת למים"-
(המדריך לדגה שבים המלח)
אבל אני נחנק
אז אני פורץ החוצה
ומנשק.
והידיים סוגרות לי על הפנים
נוגעות בלחיים.
והלשון הזו היא בתוכי
ואני סרדין שטורף את הכריש.
וכל כך טוב לי,
וחם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|