לבן. הכל מסביבי כלכך לבן.
כמו גל. הכל חוזר אלי בבהירות מפחידה, כל מה שתמיד היה כלכך
מעורפל, פתאום כלכך ברור, כלכך לבן.
אני לא רוצה אתכם יותר.
אתם לא טובים מספיק בשבילי, תעזבו אותי.

וריחות, לעזאזל, כלכך הרבה ריחות.
ריח כחול של הים בינואר, לשבת איתה על המזח ולספר לה הכל, לשכב
על הרשת, להסתכל על הדגים ולחשוב על כלום. וריח אדום של אהבה
ושל בכי בכל מקום, וריח סגול של שקט ושל מרחק, ושל השלט של
הבצפר לשיט ימי. ריח אפור של ימי שישי שחיכיתי להם כלכך כל
השבוע, ריח של הרבה אנשים שאהבתי. והריח שלה.
ריח ירוק של נעלי בית, שתמיד יזכירו לי את ימי שבת, אחרי ימי
שישי סוערים, לשבת בסלון שלה ולהיזכר בדברים שקרו אתמול... ריח
שקוף של טקילה ודברים שקרו אתמול...
אבל הכי הרבה... ריח לבן.
תמימות וטוהר ואמת ושלווה והכל, אבל גם מסתוריות עמומה ועולם
כלכך מוזר. אני לא יכולה יותר עם הלבן הזה. די.

הודעות SMS ומקלחות ארוכות.
הייתי מתקלחת הרבה שעות, והייתי חושבת המון. המים. הם זורמים
כלכך ושקופים כלכך. ונקיים. לעומתם המים שכבר לא זורמים,
שוכבים על הרצפה יחד עם קצף של סבון ושמפו פינוק.
שמפו פינוק...
בלופ... בלופ... לחשוב על הים, להיזכר בשעות ארוכות של ישיבה
במים הרדודים בימי שישי אחה"צ, כשהחוף שקט וכל מה ששומעים זה
המים מסביב...
והכל כלכך עדין וטהור. ולבן.
אוף.