היא ישבה על הספה.
המצלמה התמקדה בה.
בוחנת אותה לאט לאט, כאילו מנסה לבלוע אותה לתוכה.
איבר איבר, כל גומת חן , כל ריס מיותר...
היא הייתה יפה.
יפה צעירה כזאת.
כזאת שכל החיים לפניה.
היה לה שיער בצבע דבש, כמו כל הנערות היפות שמשחקות בסרטים של
שנות השבעים.
ועיניים...
הו, איזה עיניים!
ירוקות בוהקות כאלה, כמו שיש לנסיכות באגדות.
לבשה ג'ינס צמוד וחולצה רחבה.
כל כך לא מותאם, כל כך ילדותי.
תתמקד על הידיים שלה.
ידיים של פסנתרנית דגולה.
אך מה זה?
ציפורניים שצבועות בלק שחור.
כאילו מתיימרת להתבגר כמה שיותר מהר.
או שאולי בעצם- מנסה להחזיק בילדות שלה כמה שיותר.
היא תופפה בעצבנות באצבעותיה, בחנה מקרוב את הלק השחור.


היא הייתה תקועה אי שם בין הילדות, התמימות וכל המתיקות
שמתלווה לגיל הזה, לבין הבגרות, האמיתית, הכואבת...
והיא לא ידעה לאן היא רוצה להגיע.
פעם המתיקות והקסם התמים משכו אותה,
ופעם- הבגרות הזאת, המפחידה והכואבת, משכו אותה.
והיא הייתה נשאבת לכל מקום בכזאת מהירות.
ולפעמים פחדה, כי הבינה שזה לא כל כך תלוי בה.
היא סתם עוד כלי במשחק הזה.
תתמקד על הפנים שלה.
היה לה פצע זיעה כזה, שמעיד על בגרות.
היא ניסתה להסתיר אותו כמה שיותר.
אולי כי היא פחדה שייראו עליה סימני בגרות.
או שאולי היא פשוט לא אהבה איך שזה היה נראה.


היא ליטפה את הכלבה שנחה לרגליה.
היא ליטפה אותה במעגלים קבועים.
פעולת הליטוף נעשתה בריכוז מטורף.
כאילו פחדה ממה שיקרה אם תיסוג ממעגל מסוים.
היא התמכרה לפרווה הנעימה, עצמה עיניה, והניחה לעצמה להיכנס
לתוך מערבולת חושים שכזאת, שרק היא הכירה.

תתמקד על העיניים שלה
הן בכו.