זה קרה כשישבתי בספסל שליד מנטה, או מנטה לשעבר- מה שבא לך.
עישנתי סיגריה וחיכיתי שחברה תתקשר אליי.
עישנתי לבד- התקדמות!
בכל מקרה,  ישבתי לי ואז זה נחת עליי בבום.
הפתרון שלי.
הפתרון לי,
הפתרון בשבילי!

הפתרון שיבוא אחר כך אולי כ... הסבר?
הצדקה?
לא כזאת כמו שמביאים למורה אחרי שמבריזים, או שלא מכינים
שיעורים..
משהו קצת יותר גדול...

פעם, אני כמעט שרתי סולו מול כל בי"ס, אבל ברגע האחרון קיבלתי
רגליים קרות.
יש הטוענים שזאת הייתה יכולה להיות הפריצה הגדולה שלי?
ופעם אחרת, הייתה לי איזה הופעה בחוג בלט, התאמנתי על הריקוד
המסוים הזה לפחות שנה, יום אחרי יום, ואז שהגיע רגע האמת- כמעט
עליתי לבמה עם בת הזוג שלי, אבל.. אתה יודע איך זה, האומץ ברח
לי.
היה גם איזה מבחן גדול אחד במתמטיקה, שהיה אומר אם אני מתאימה
לתוכנית לימודים של גאונים, אבל- אתה מכיר כבר את המילה המנחה-
כמעט עשיתי אותו.
אחרי זה כמעט טסתי לשבדיה , לבקר את החברות שלי, להיות במקום
היחיד בעולם הזה שבאמת גורם לי להיות מאושרת, מוציא ממני את
ה"מירב והמיטב" (מילים של מורים), ורק שם אני יכולה להתנהג כמו
שאני- באמת!
הכמעט הזה עלה לי ממש ביוקר.. ובעצבים, על ההפסד.
לקח לי הרבה זמן להתגבר על הכמעט שבדיה.
הרבה ייסורים הוצאתי על הכמעט הזה.
חשבתי שסיימתי עם כל הכמעטים האלה, היית רוצה לא?
היו עוד כמה כמעט, חלקם משמעותיים, חלקם פחות.
אבל הם תמיד השאירו לי משהו עוקץ, צורם כזה בלב.
אף פעם לא ממש הבחנתי בזה- עד היום.
ועכשיו אני כמעט אוהבת אותך...
ואולי כמעט טוב לי עוד פעם, בזכותך.
ואני כמעט  יראה לך את זה, עכשיו, ביום מן הימים.
אבל אני בטוח אתחרט לפני, או שאולי אני כמעט אתחרט?


כל זה קרה כשישבתי בספסל הנצחי, וכמעט הדלקתי עוד סיגריה.
כמעט התקשרתי אליך, להגיד לך שאני אוהבת...

לא כמעט...