כשנכנסתי לבר בפעם הראשונה הייתי בשמיים. מאז שאני בן 16 לא
היה לי כזה חיוך על השפתיים. איזה רעיון, איזה גאון. פאב
לביישנים, לא לשחקנים. פאב בו מותר לקרוץ במקום לדבר - קריצה
אחת אומרת כן, שתיים לא. אם אני רואה מישהי חמודה כל מה שעליי
לעשות זה למצמץ ולהיזהר שלא להתלהב יותר מדי כי המצמוץ הבא
אומר ביי ביי. לא צריך להתחיל, לא צריך לגשת, לא צריך לחשוש
מלא זה כולה שתי קריצות.

על הבאר ישבו בנות, חלקן מחכות לקריצות וכאלה שממצמצות, בנים
נלהבים ישבו מסביבן כמו עדת נשרים החגה מעל טרפם. היו הרבה
טעויות מכיוון שלא חשבו על קריצות טבעיות. ברור שגאולה אבן לא
נראתה במקום וגם לא מלכת המצמוצים החדשה, אך סך הכל הייתה זו
הצלחה.

יחידים עזבו בזוג אחרי משקה או שניים לדירה שלו או שלה ועם
ציפיות בשמיים. חלקן נגמרו בסטוץ חלקן בחברות אך כמעט כולם
נפטרו מהמועקה, מהחולי, מהבדידות.

הפאב כאילו נולד בשבילי. ביישן ופחדן אמיתי. תמיד הלכתי עם
חברים שלא היו מהססים. ןגם אם לא תמיד צלחו הערתי אותם על
שלפחות ניסו. הפעם, חשבתי, אין ממה לחשוש. רק קריצה אחת
ומקסימום נסובב את הראש. נכנסתי שתיתי בליתי צחקתי. מלא בחורות
מסביבי, להתאפק לא יכלתי. בסוף הערב יצאנו זוגות זוגות כמו נוח
והתיבה וכשהגעתי לטוסטוס שמתי את הקסדה ואז נזכרתי להוריד את
המשקפיים.