בשעה אחת לפנות בוקר דפקו על דלת הבית, אבא שלי פתח ושלח אותו
למעלה, את הדפיקה על הדלת של החדר שלי אני לא אשכח בחיים. או
יותר נכון, את הדלת נפתחת. דפיקה איטית כזאת., שהלב שלי נעצר,
כי הרי כולם כבר ידעו מה קרה. התגלגל לי גוש כבד מהבטן לגרון,
וידעתי שמהרגע שהדלת הזאת נפתחת... כלום כבר לא יחזור להיות
כמו שהיה.
השמיכה נפלה על השטיח, קמתי מהמיטה, מסובבת את המפתח בחור
המנעול ופגשתי את העיניים שלו, את הפרצוף הזה. כאילו שאבו ממנו
את כל החיים, את כל האהבה בשנייה אחת, חסרת חשיבות לחלוטין.
הוא היה כל-כך חיוור, שקיות מתוחות של אימה מתחת לעיניים, המבט
שלו היה ריק לחלוטין, הוא נראה לי חלול, כאילו לא רואה אותי
בכלל.
הוא נפל לי על המיטה. פגע בדרך בערימת הדיסקים הענקית שהתחלתי
לסדר בצהריים, הדיסקים נפלו באיטיות קולנית מידי על השטיח.
עצמי עיניים.
"מה קרה??" שאלתי, אוספת שוב ושוב את השיער, כמו שתמיד הייתי
עושה כשהייתי לחוצה.
"הייתי שם... אני, אני הייתי שם..."
אני הרגשתי...

אחר-כך הוא פשוט נרדם, פשטתי ממנו את המדים וכיסיתי אותו.
כל הלילה ישבתי למרגלות המיטה ובכיתי. בחמש השעון של הרדיו
צפצף, התאפסתי, גשם הדמעות נעצר.
ניערתי אותו והגשתי לו קפה.

"הכרתי אותו את יודעת? הכרתי אותו." הוא אמר כשהוא קם ואמרתי
לו את השם של אחד שלמד שכבה מעלי ולא חזר הביתה, "הכרתי את
כולם, כל אחד מהם, הם היו כמו אחים שלי, חודש טירונות ביחד,
כמו אחים שלי.. ניקו, וגולדשטיין, ואפילו קוצר עם כל הזיוני
שכל שלו..." הוא רצה להמשיך, אבל רק השפיל מבט ולגם מהספל.

"מלאכים..." מלמלתי מביטה בעיתון שחלקיו היו פזורים על כל
השטיח.
חברון, הפעם זה היה בחברון.
ירושלים עיר הקודש... הלוויות. פחדים... אני חושבת שזה לא הוגן
מצידנו לעבור את זה ככה ולהמשיך לנשום, הייתה לי הרגשה כזאת
כאילו זה לא בסדר ההמשכיות והקיום אחרי שמתרחש סוף העולם בפעם
המיליון עבור המון נפשות שלא פגעו באף אדם.
"ככה זה."
הרמתי את המבט פוגשת את העיניים שלו, חלול, שכחתי שהוא שם. לא
זיהיתי את הנפש שלו, זאת שתמיד ידעתי לקרוא, שהייתה חצי שלי
חצי שלו, כי תמיד היינו כאחד.
"אתה מבין," אני אומרת לו, "אני לא יודעת להרגיש מה זה, זה לא
נוגע בי. אתה מבין??"
"את סתם אטומה מידי." הוא זרק ושלף את מדור הספורט מתוך הערמה.
שרירי הפנים שלו מתוחים, הבעה אטומה, כאילו סתם מישהו עיצבן
אותו מידי ואין לו ראש להיכנס לזה, הכרתי את ההבעה הזאת,
שהייתה שמורה לרגעים מול אנשים שהוא הכי שנא בעולם, וראה את
הוויכוח איתם כבזבוז אנרגיות. אבל אז הוא היה מסתובב אלי תמיד
ומחייך....
"אני רוצה להגיד שאני מצטערת." היססתי, רק רציתי לקבל ממנו
תגובה ממשית.
"על מה כבר יש לך להצטער, תגידי לי... את ירית בהם? בך טבחו
ונשארת בחיים??!" עמדו לו דמעות בעיניים. הוא היה כל-כך
מבולבל. ידעתי את זה לפי הקול שלו.
רציתי להתקרב ולחבק אותו, להגיד לו שזו בטח שלא אשמתו, שאף אחד
בעצם לא אשם. אפילו אולי להגיד לו שזה הגורל, שאלוהים סובל
ממחסור במלאכי שמיים.
אבל פעם ראשונה בחיי, פחדתי ממנו. לא הכרתי אותו ככה, תמיד הוא
היה חוזר אחרי שבועיים בבסיס ודבר ראשון בא אלי, מעיר אותי
בנשיקות לא מורגשות על הצוואר, עוטף אותי בחיבוק שלו, עם
עיניים נוצצות, מאושר כמוני. חייתי בשביל הרגעים האלה, בשביל
החיוך שלו שהיה מסוגל להמיס וליצוק את הלב שלי, שהחזיק אותי
שלמה ומסוגלת להתמודד עם השנה האחרונה שלי בבית ספר. היה יושב
מולי כשהייתי מתכוננת למבחנים, אני על המיטה, הוא על השטיח,
ככה כבר שלוש שנים, הוא ידע שהכי חשוב לי בעולם להוציא בגרות
טובה ולעשות תואר בפסיכולוגיה. לעזור לאנשים להיות מאושרים,
טיפה אפילו... טיפה כמוני. היה יושב על השטיח ומביט בי בעיניים
הכחולות כהות המושלמות שלו, אלו שהייתי טובעת בהן ברגעים
שהייתי מרגישה אבודה. והוא היה שם למשות אותי, לתת לי להרגיש
את השפתיים שלו...
פחדתי ש... לא יודעת, שהוא יקפוץ, שהוא... אפילו יפגע בי, והרי
הכי סמכתי עליו בעולם, הרגשתי שזה הורג אותי לראות אותו הולך
לי לאיבוד. שנאתי את עצמי על זה שאני מעיזה לחשוב מחשבות כאלה.
לא יכולתי להרשות לעצמי בשום מצב בעולם לאבד אותו.
"תראי," הוא אמר בקול רגוע יותר, "ככה זה במדינה הזאת, אנשים
מתים לפני שהם בכלל נולדו."
הבטתי בו, חצי המומה, חצי הכי מבינה בעולם. הוא רק צודק. אבל
כאילו לא אכפת לו, כאילו כלום לא קרה, זורק לי משפטים כאלה בלי
תירוצים או תשובות. סתם מילים באוויר, כמו שהוא ידע שאני הכי
שונאת בעולם.
"שחר..."
"עמית! דיי עם זה, פשוט ככה. דיי."

אני חושבת שזה קל מידי, ככה כשזה רחוק ממני. ככה לחיות בבועה
שמעליה צפות מאות אלפי נשמות. שנטבחו...
ואחת שלי, שאני לא מצליחה לאחוז בה.
שחר... שלוש שנים שהוא שלי, נפגשנו כשעליתי לתיכון, אני הייתי
י' והוא י"ב. ביום הראשון נתקעתי בו בטעות, חיפשתי את הכיתה,
הלכתי לאיבוד בין המסדרונות העצומים, לא ראיתי לאן אני הולכת,
ונתקעתי בו, נופלת ונחבטת בקיר. הוא מיהר לשאול אם אני בסדר
ואני רק הרמתי עיניים וראיתי את ההבעה המבוהלת שלו, את העיניים
שלו, והקמטים הקטנים של הצחוק בצידי העיניים, מעל עצמות לחיים
גבוהות. אז לא יכולתי לענות לו, בקושי את המספר שלי זכרתי
כשהוא ביקש. מאז, זה אני ושחר, אני...עמית... הילדה עם השיער
השחור הארוך והעיניים העצובות גם אם הכי טוב לי בעולם, זאת
שמכורה לגו גו דולס, ומסכימה לשמוע רק מה שעבר אישור של החבר
שלה. תמיד ביחד. גם כשהוא התגייס, הגעגועים רק גרמו לאהבה שלנו
לפרוח, להתחזק. לילות שלמים של צפייה בירח וציפייה לבואו,
לידיים שלו מסביב לבטן שלי. לריקוד שקט על חופי תל אביב, כמו
בפגישה הראשונה שלנו. בשעות שהוא היה בבית, לא היינו ניתנים
להפרדה, גם אם סתם היינו שוכבים על הגג של הבניין שלו ומביטים
בשקט בשמש עולה ובכוכבים מתפזרים על שמיכת הלילה. שנאתי את
הפרידות, אבל זה אף פעם לא הכי שינה לי, כי ההמתנה הזאת לבואו
נתנה לי משהו לחכות לו. לחכות לרגעי הקסם.

"זה לא פייר אתה יודע?" ניסיתי לחדור מתחת לשחור הזה של
העיניים שלו.
"מה לעשות ילדונת ככה זה בחיים, וזה החיים שלנו."
"זה לא!" צעקתי, "זה לא יכול להיות..."
הוא זרק לי גליל טישו מהצד השני של החדר והעביר דף. הצטמררתי,
עברה בי מחשבה כזאת שזה הסוף של שנינו, שאני לא מסוגלת להיות
אם מישהו כל-כך אפאטי, שחר שאני מכירה בחיים לא היה נותן לי
ככה לבכות, שחר שאני מכירה היה נשבר אחרי מה שהוא ראה שם, לא
קורא לי על המשחק האחרון של מכבי חיפה, גם ככה הוא לא ממש אהב
כדורגל.
הבטתי בו, שוב, ככה, במבט לעומק, כל-כך כעסתי.
קמתי ומשכתי לו מהידיים את העיתון, משליכה אותו על הרצפה.
"תגיד לי, מה נדפק אצלך??"
הוא הרים אלי את העיניים ושתק. הבעה מזלזלת כזו, כזו שבחיים לא
קיבלתי ממנו, הרגשתי כל-כך מיואשת.
"שחר, פאק... תענה לי, כל דבר תגיד, תפסיק עם ה- 'אני בכלל לא
נמצא פה' הזה שלך!"
הוא התרומם ונעמד מולי, מלטף לי את הלחי בעדינות בלתי מורגשת..
כבר חשבתי שהוא התאפס.

פתאום הוא דחף אותי על המיטה ונשכב מעלי, לא יכולתי לזוז,
לנשום, רק נבלעתי בעיניים הרושפות מעלי.
"אף אחד לא ראה את זה בא, הסתערנו, בום, בום, בום, אנשים
פשוט נפלו, נבלעו חזרה באדמה. בום, שרק לי כדור מעל הראש.
זחלתי על האדמה, לא יכולתי לחשוב בכלל, רק לצאת בחיים..." הוא
שחרר את האחיזה שלו וקם, נשען החוצה מהחלון הפתוח, מביט בעיר
האפורה והמלוכלכת, חשבתי שמחר בבוקר האור שיתפזר מהחלון אל תוך
החדר, יאיר את התמונות של שנינו שהיו פזורות לי על המראה
הגדולה ליד הדלת, באור לגמרי שונה. "הייתי צריך למות שם." הוא
אמר, וידעתי שהדמעות שמטפטפות מתחתיו על השטיח, יישארו שם
לעולם, כמו כתם, כאילו מישהו פגם, פגם לי בו... פגם לי בי.

מעבר לזה לא היה יותר מה להגיד, לא ידעתי מה... לא ידעתי
מה...
לא היה מה. אני הרי לא זו שהייתה שם. הדמות האפורה הזאת שצפיתי
בה מהמקום בו ישבתי, על המיטה וחצי הסגולה שלי, נראתה לי לא
מוכרת משהו, אבל הכי פגועה בעולם, הכאב שלו דקר לי בבטן. רק
רציתי שיצא מזה, לאהוב אותו הכי בעולם, להחזיר את הגלגל 24
שעות אחורה רק כדי לראות אותו נכנס בדלת ועוטף אותי בזרועות
שלו, מרים אותי, מחבק. להרגיש מרחפת מרוב אושר. רק רציתי לראות
שוב את העיניים שלו מאירות אלי כשאני לוחשת לו שהוא גורם לי
להרגיש הכי טוב בעולם.
ידעתי שלא משנה מה, גם אם זה בחיים לא יקרה שוב, הלב שלי שלו,
ואצלו הוא שמור הכי טוב שיש, שם הוא הכי בטוח בעולם. בניתי על
זה שאני תמיד אהיה שלו והוא תמיד שלי.

קמתי וחיבקתי אותו מאחור, הוא ליטף את כפות הידיים שלי שהיו
כרוכות לו סביב הבטן. הסתובב אלי.
"אני מצטער עמיתי, אני רציתי להציל את כולם, אני לא יכולתי,
היריות היו בלי סוף והסתערנו... זה היה טבח." הוא קבר את הראש
שלו בשקע הכתף שלי, כמו שתמיד הייתי עושה כשהייתי בוכה לו...
"מלאכים," מלמלתי, "מלאכים."


13.01.2003