שוב פעם שקט.
שקט מסתובבת סביב עצמה, האיש הקטן עם הפטיש מתופף
על תופים אפריקאיים גדולים במעמקי התודעה.
סוריאליסטיות עצבנית.
דניאל ניתלה מהשמיים מחייך אלי, עוטף אותי בכנפיים צחורות,
מנסה לחמם כפות רגליים קפואות.
היצור הסגול יושב על שולחן פלסטיק לבן מעלי,
ומביט בי בעיניים גדולות, לא יודעת איך להסביר לו...
שקט צועקת לשמיים שנמאס לה
והמוח שלי מתפוצץ.
תופים.

25 זה בסך הכל מספר.
צלליות ארוכות,
עוצמת עיניים הכי חזק שיש
מפחדת להיזכר
ברגעים ששכחתי,
ילדה מבולבלת מלאת זיכרונות.

היא מזכירה לי,
בקבוקים ירוקים.
רגעים שהיא בכלל לא
נכחה בהם.

25 זה סך הכל,
מספר,
לא מפחדת,
כועסת.
טעויות שמשנות עולם.

איך לא היה אכפת לך.
ולו...
איך לא ידעת?
עיניים כנות מידי.

רק צלילים של ערב,
שמיים שחורים.

צמיחה ודעיכה או האוס 2003.
עמודי תאורה
ועיניים תכולות בהירות
אני נזכרת באיך כולנו היינו חכמים יותר
דופקים עם כפיות קטנות
על דלתות רחמים.

בועות סבון לזכר שלדי מכוניות
שטבעו בצלילי
רחש העצים ממלא
חללים של ילדות.

אני רוצה להסביר לך
איך מוותרים
בלי לשחרר אחיזה.
איך זה לעשות בכאילו
כמו שחקנים ראשיים רק בלי הצגה.

גלים, גלילים של נוזל סגול
שקראנו לו גשם
סוכריות על מקל קופצות לי על הלשון
אתה כבר שכחת איך זה להיות ילד קטן.

אני כבר שכחתי איך זה לגדול.

גם לי מתחמם לפעמים המוח.
ועכשיו כל שנותר הוא כעס עצמי
"שובר את הראש ומוצא פיתרון אמיתי"
עברי אמר, ואני לא הכי הבנתי עד הסוף כי אחרת
לפה... בטח שלא הייתי מגיעה.
יותר נוח להתמודד עם מצבים היפותטיים.
והרבה יותר קל לי לבכות
גם בלי חופש... גם סתם ככה, מכעס לא
נורמאלי. מהרצון לצרוח לעולם שהכל נדפק.
גם אם זה סתם הבנות מוזרות
של עצמי.


5.1.03