אביגיל... הבטחתי לך סיפור
הרגשתי מזויפת, יושבת מול הבן אדם המקסים הזה, שאומר לי: "את
נראת ממש יפה הערב" ומחייך אלי חיוך מבויש כזה, לוקח אותי
לאיזה מסעדה בים, מביט לי בעיניים...
והקלסתרון של שגיא תקוע לי בראש, ואשכרה קלסתרון... כאילו הוא
אשם בדפיקות שלי.
בחלל מתנגן שיר ישן שקט שמשחק לי בזיכרון כי בטוחה שאני
מכירה.
הוא מלטף לי את היד, ואני מרגישה הכי רע בעולם כשאני מושכת
אותה, שונאת את זה...
וזה כאילו הכל מתוכנן ככה מראש, שלא מספיק נפגעתי מכל הקראש
המטומטם הזה של שנה על שגיא, עכשיו אני נפגעת וגם יוצאת הרעה.
ובאמת לא מתאים לי להיות כזאת.
הוא שותק, רציתי להגיד לו שאני מצטערת, שהייתי צריכה לדעת מראש
שזה לא ילך כל עוד שגיא תקוע לי בנשמה. אבל ידעתי שהוא יודע
לבד. הוא הרי כבר שמע את הסיפור.
ויש לי את הלחץ הזה של 12 בלילה, למרות שרק 10 וחמישה, למרות
שרק הגענו.
התפריט מונח מולי ואני מביטה בו בלי לראות בכלל.
ואני רוצה לרצות אותו...
רגשות זה דבר מקולקל.
רוצה לנשק אותו... ולעשות את זה נכון, ולהרגיש עם זה הכי במקום
בעולם, הכי טוף ונפלא ועילאי שאפשר. אבל אני איכשהו בטוחה שזה
לא יקרה.
ולפתע אני ממש כמו שגיא, ממש שגיא, מרגישה איך זה להיות זה
שרוצים אותו ולא לרצות חזרה. שונאת חללים חד צדדים. או
שלמות...
אני לא מפסיקה לחשוב שזה לא אמור להיות ככה, "זה לא היה אמור
להיות ככה..."
הוא רק מהנהן לי עם הראש, ואני נותנת בו מבט עצוב כזה של- 'מה
לעשות כשזה גדול ממך.'
אנחנו מדברים עם העיניים, קמים ביחד ועוזבים את המסעדה, יורדים
לחוף.
הוא קופץ מחומת האבנים וממהר להושיט לי ידיים, אני קופצת
ואיכשהו, חצי בטעות, חצי תת-מודע של... לא ממש בטוחה, אני
מוצאת את עצמי מעליו.
אני מרגישה אותו מפסיק לנשום ומחייכת אליו, הוא מחייך בחזרה
ופתאום אני קולטת עד כמה באמת הוא יפה, ממש כמו שנויה אמרה
שהיא זוכרת מהיום שפגשנו אותו.
אנחנו מנערים מעלינו את החול ומתיישבים בסמוך לקו החוף, עוברת
בי צמרמורת של קור והוא מוריד את המעיל ועוטף אותי, לא ממש
מטריד אותי שהוא לא משחרר...
אני שונאת את זה... את לרצות את שגיא ולא להיות מסוגלת לרצות
ידיים אחרות סביב גוף קפוא אהבה. רק רוצה לזרום עם זה עד הסוף
כמו שצריך... אבל מפחדת לעשות את זה מהסיבות הלא נכונות...
מהדווקא...
אנחנו, אני והילד עם החיוך היפה, יושבים מחובקים אל מול הים.
העיניים שלו שקטות, כאילו מרגישות שמפה... הכל יהיה בסדר. שכל
המלחמות הפנימיות שלי הסתיימו בניצחון לכיוון הקרוב אלי יותר.
אני לא ממש בטוחה אם הוא צודק או טועה.
אבל השפתיים שלי נדבקות לשלו, רק עשר וחצי...
אולי באמת פשוט קר מידי הלילה.
31.12.02 |
